השאלות בראיון היו רגילות: למה MBA, למה דיוק, למה עכשיו. ספר על ההישג הכי גדול שלך; תמיד כשאני קורא קורות חיים הכל נראה מושלם וזורם ומתפתח, ספר מה לא הלך טוב בקריירה שלך, ספר על כישלון, על מה אתה מצטער? עוד שאלה טריקית למדי: אתה עובד בקבוצה, ויש אחד שלא מסכים איתך ומעכב את הקבוצה, מה תעשה? אני: טוב, אני אנסה לדבר איתו, ליישב את ההדורים, להבין. המראיין: זה לא עוזר, הוא ממשיך בשלו ומתעקש, מה תעשה?
החלק העיקרי באנגלית, כמובן – אבל קצת לפני (להכניס אותך לאווירה) ואחרי – אפשר לשאול שאלות – מדברים עברית.
באופן כללי, יש להודות, ראיון הוא חוויה די מלחיצה – במיוחד למישהו כמוני שכבר איזה 5 שנים בערך לא היה צריך לחפש עבודה, וכמובן, מעולם לא התראיין באנגלית. באשר לשאלות ששואלים בד"כ אני מציע להתעדכן בויקי של ClearAdmit, יש שם דיווחים על כל האוניברסיטאות – ואולי גם להתאמן עם מישהו שמבין ו/או עבר את זה.
לפי הדירוג של BW שמתעדכן כל שנתיים (וממה שהבנתי הוא המוערך ביותר, כמבוסס על סקרי מעסיקים שאני מקווה שיודעים מה הם עושים כשהם מגייסים בוגרים), דיוק עלה מ- 2008 ל- 2010 בשתי מדרגות – מ- 8 ל- 6. כשאתה לוקח בחשבון שהחמישיה הפותחת היא "ברזל" כבר איזה מאה שנה – HSW, קלוג ושיקאגו – זה שדיוק נמצאת מיד אחרי, זה מקום של הרבה כבוד: התוכנית נוסדה רק בשנות ה- 70 וישר טסה למעלה. נראה שהדבר הוא לא מעט בזכות היוקרה הכללית של האוניברסיטה, שלא נופלת מ- אייבי ליג: יש שם, למשל, בי"ס לרפואה מהטובים ביותר (קראתי לשם הסקרנות: בשנה שעברה ניגשו מעל 3000 מועמדים, התקבלו … 100!). יש 2 חתני פרס נובל באוניברסיטה ובקיצור, זה כנראה מוסד הלימודים הטוב ביותר בדרום-מזרח ארה"ב.
אני עצמי, כמובן, לא מתעלם מן הדירוגים – אבל לאחר ששקעתי בתהליך, קראתי ועשיתי הרבה חושבים – בעיניי, תכל'ס, יש מעט מאוד הבדלים בין בתי הספר בטופ 10 (למעשה, טופ 15), וקבלה לכל אחד מהם תוכל להוביל אותך לכל מקום שאתה רוצה.
בדומה לגל עריכת הדין לפני 15 שנה, גל ההיי-טק לפני 10, ושאר האופנות שפוקדות אותנו מדי תקופה – כיום ה- HYPE הוא Investment Banking (זה מצחיק לראות כל מיני אנשים לא מגולחים, לבושים ברישול, שואלים בכנסים שאלות במלוא הרצינות על גולדמן זאקס … כל עקרת בית היא גורדון גקו). אבל כשבוחנים את הנושא לעומק, למי שלא מגיע מהתחום – יהיה קשה מאוד להיכנס לשם. הראיונות ל- IB מתחילים בערך שבוע אחרי תחילת הלימודים, וקשה לי לראות איזה ישראלי שזה עתה ירד מהספינה מרשים בנקאי מתוחכם מ- וול סטריט, על פני מתחרים שגדלו באמריקה וספגו את התרבות עם חלב אמם. זה דורש זמן, שיפור האנגלית, התערות בחברה ועוד הרבה "soft skills" – שלא יהיו שם אצל מרבית המתקבלים מחממת הבינוניות הסוציאליסטית הקטנה שלנו. בלי הצלחה בראיונות ישר אחרי הנחיתה – לא תקבל גם התמחות קיץ, ובלי התמחות קיץ ב- IB, סביר להניח שלא תגיע גם למשרה מלאה. זו המציאות ה"עגומה" (כשלא לוקחים בחשבון את שלל הדלתות האחרות שהתואר פותח).
בנוסף – וזו המסקנה שלי – יש פער רציני בין השיווק לבין המציאות בטופ 5. האוניברסיטאות האלה מאוד מעוניינות לשמור על הדירוגים שלהן (בדוק את משכורות הדיקאנים שם… לא מביישות אף MD מבנקי השקעות), שמושכים את המועמדים האובססיביים לדירוגים (וגם דמי הרשמה כפול אלפי חולמים בהקיץ זה כסף לא קטן…). הדירוגים מושפעים מאוד ממשכורות הבוגרים (זה מה שכולם רצים לראות הרי בדירוגים) – ואיך שומרים על אלה? לוקחים מועמדים בטוחים שבאים מפייננס וחוזרים לפייננס.
לדעתי, זה סוד ההצלחה של האולטרה-עילית. כל יתר המתקבלים הם יותר לקישוט ולבידור הלקוחות העיקריים, כדי שאלה יוכלו לספר סיפורים בישיבת ההנהלה: "היה לנו איזה סטודנט, איפשהו מאפריקה או מאסיה, עם כזה מבטא מצחיק … ". כמובן, בלי הניסיון ב- IB אין מה לחלום על PE או HF, ולמי שלא עסק במשהו דומה ל- IB בישראל אין לדעתי סיכוי להגיע לשם מייד אחרי ה- MBA. לא שזה בלתי אפשרי, אבל זה הרבה יותר קשה ממה שנראה ודורש תכנון מוקפד והרבה זמן הכנה.
כשמנטרלים את גורם ה- IB – כל בתי הספר ב- טופ 10 הם שווים. מכולם אפשר להגיע גם לפיננסים, אבל ברור שמכולם מגיעים לקונסאלטינג (ר' את רשימת הקמפוסים שבהם מגייסים M/B/B) וכמובן ליתר החברות הגדולות, כל אחד והאיזור שלו. ואז, לדעתי, נכנס לתמונה גורם האווירה בבית הספר, מזג האוויר, והשאלה עם מי ואיפה אתה רוצה לבלות שנתיים מחייך (הגיל הממוצע ב- דיוק הוא 29; אני לא מבין מה H ו- S מנסים להשיג בטווח הארוך עם הילדים שם? איזה ניסיון הם תורמים לסטודנטים האחרים? מה הם תורמים לעצמם עם הקייסים שלהם שאפשר לקרוא בבית, ולמה לבזבז 5-6 שנים צעירות בין אותם הקירות בכיתה?). נוכח השיקולים האלה, גם דיוק היא בהחלט בצמרת האישית שלי.
