[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #22329

To: usamba13

---

מה תודה, שים "לייק"! אני צוחק, ילדותי כל העסק הזה עם הלייקים.

הבנת אותי נכון, רק שלא הייתי אומר שקבלתך תזיק לתוכנית (תלוי איך תציג את עצמך, אולי הם דווקא יתגאו ב"יזם ישראלי צעיר שהקים חברת סטארטאפ והתחיל לגלגל מחזור של 50 מיליון דולר תוך שנה וחצי". זה הכל מיתוג – כולל מיתוג עצמי). הכוונה שלי הייתה שהכיוון שאתה מסמן להם באפליקיישן, שאליו תלך אחרי סיום התואר – לא יועיל להם. צריך להבין, שבתי הספר מעוניינים, אם לא לעדן את זה, ב"כוכבים" – דהיינו, בבוגרים חזקים שיוכלו לתרום להם בהמשך הקריירה (תחקור קצת את הנושא, תראה כמה זה חשוב – ואני לא מדבר על תרומה של מיליונים שיקראו לבניין על שמך, אלא כמה מאות דולרים כל שנה). כמובן, חשוב להם מאוד שהעבודה שלך בסיום התואר תשתלב להם יפה בסטטיסטיקה – עוד בוגר הלך לתחום הפיננסים / ניהול תאגידי, חתם בונוס כך וכך, משכורת התחלתית כך וכך – כי זה יעזור להם לגייס מועמדים חזקים יותר לעתיד (ויעזור גם לך, כי גם אתה – כבוגר – תהנה מחיזוק הברנד של בית הספר שלך לשנים הבאות).

ברור שאתה צריך לבנות סיפור הגיוני ומשכנע – מאיפה אתה מגיע (סטארטאפ ויזמות), למה אתה צריך את התואר, ולמה דווקא באוניברסיטה הזו, ומה התוכניות שלך לטווח הקצר והארוך מבחינת הקריירה. שים לב: אתה לא יכול להגיד "או או" באפליקיישן – "אחרי התואר אלך ל- VC או למייקרוסופט" – אתה חייב להיות מאוד מאוד ברור (זה לא משנה מה תחליט אחרי שתתקבל, וגם הם יודעים את זה – אבל הם רוצים לראות שיש לך כיוון ברור ו"עמוד שדרה" רציני, שתוכל לחזור אליו אם "תאבד כיוון" במהלך הריצה המטורפת הזו שנקראת "לימודי MBA" – וגם, כמובן, איך אתה יודע לשווק ולמתג את עצמך (לשוק המעסיקים בעתיד – ואוניברסיטה היא, מהבחינה הזו, סוג של מעסיק – רק שאתה משלם לה )

ה- BW הוא נקודת מוצא טובה לקבלת מושג על חוזק הברנד ואני מסכים איתה, אבל זו רק נקודת מוצא ואתה צריך לחקור לבד ולשקלל את ההעדפות האישיות שלך. חוזק המותג בארץ גם הוא שיקול, אבל אין חפיפה מלאה, וכיוון שהישראלים חושבים שהם הכי חכמים בעולם ולא צריכים אף אחד, המודעות צומחת לאט, אם בכלל: דיוק, למשל, זה מותג אדיר בארה"ב – אבל בארץ אין מודעות הולמת לכך. אם אתה מכוון ארה"ב – כנראה באמת צריך להיות חשוב לך יותר מה יחשבו המעסיקים בסקטור שאתה מכוון אליו בתום התואר שלך.

באשר לחוזק הכללי של המותג – אל מול בית ספר שאינו מליגת העילית – השיקול הוא שלך עצמך. לי היה חשוב מאוד להתחיל ללמוד בכל מקרה השנה, כי אני מאמין שהצלחתי תלויה בי, בראש ובראשונה, ולא בשם ברזומה, ומעל הכל – כי החיים עוברים והשיקול של להמתין עוד שנה, "להזדקן" ולהפוך לעוד פחות אטרקטיבי למעסיקים בעוד שנתיים – נשא בעיניי משקל גבוה יותר בהשוואה לשיקול היוקרה היחסית. אבל זה היה, כמובן, שיקול אישי שלי ואצלך האיזון יכול להיות אחר – אם תחליט שאתה יכול להרשות לעצמך, מבחינת הגיל ומצבך בארץ, לאבד שנה מהחיים תמורת סיכוי (לא וודאי, אגב) להתקבל בשנה עוקבת לתואר שמדורג גבוה יותר. למזלי הרב, התקבלתי לבית ספר בטופ-10, אבל היו לי גם תוכניות גיבוי ופיזרתי סיכונים גם לבתי ספר אחרים (שכשמבקרים בהם, האמן לי, הם ממש לא "ליגה ב'": כל מוסד שם קיים כמה עשרות, אם לא מעל 100, שנים, כולם מאוד מרשימים, ולעניות דעתי, הרבה יותר עשירים ורציניים מכל אוניברסיטה בארץ; לא אשכח את מה שאמר לי אחד הסטודנטים האמריקאיים שפגשתי (במקור לא מארה"ב גם): "גם האוניברסיטה האמריקאית הגרועה ביותר – טובה יותר מכל אוניברסיטה שמחוץ לארה"ב". הגזמה, נכון – אבל יש בה יותר מקורטוב של אמת).

קולומביה / NYU – צריך לשאול ולדבר עם בוגרים (נכון, כמובן, לכל בית ספר). התפיסה היא, שוב, שבגלל קרבה גיאוגראפית יותר קל להם להתחבר ו"להתרשת" עם המוסדות הפיננסיים שחלקם הגדול עדיין, כמובן, מתרכזים בניו-יורק (אבל, שים לב, לא רק: יש מרכז משמעותי בשיקאגו, יש חברות חשובות שפועלות בבוסטון, יש גם את שארלוט בצפון קרוליינה – ארה"ב היא מדינה גדולה…).

באשר למימון התואר: זהו בדיוק הקטצ' – מחוץ לטופ-10, טופ-15 – אפשרויות המימון לסטודנטים זרים מצטמצמות באופן דרמטי, ואתה צריך לבנות על קבלה עם מלגה מלאה (שזה אפשרי – ככל שיורדים בדירוג ובתי הספר רואים בך מועמד חזק / שונה מבחינתם). מהמחקר שאני עשיתי, עוד פעם – רק רוצ'סטר סיימון נותן הלוואה (עד גובה שכ"ל) לזרים מחוץ ל"ליגת העל".

שוב, חשוב לי לחדד את האבחנה הקריטית הזו שלא כולם מודעים לה: לא כל בתי הספר שנותנים הלוואות נותנים אותן לכיסוי כל ההוצאות שלך: רוב בתי הספר, גם בטופ-10, מעמידים הלוואות (הכוונה היא כל הזמן להלוואות ללא ערב) רק עד גובה שכר הלימוד. לפיכך, אתה צריך להיערך להביא כמה עשרות אלפי דולרים של חסכונות מהבית (או הלוואות ממקור אחר) – לכיסוי שכר הדירה, אוכל, רכב, וכו'.

אני חושב שיש רק משהו כמו 4 אוניברסיטאות-עילית שמעמידות הלוואות לכיסוי מלוא עלויות התואר – הרווארד, דיוק ועוד שתיים שאני לא זוכר כרגע (היה על זה דיון באחד הפורומים באינטרנט, אפשר למצוא אם צריך).

בהצלחה בבחירת בתי הספר, ועוד טיפ חשוב לסיום, שגם הוא "נכתב בדם" – למרות כל מה שתשמע ותקרא, ונכון שלא לכל אחד יש את הזמן ו/או את היכולת – סע לבקר לפני שאתה מגיש את האפליקיישן. לפי לוח הזמנים שציינת, יש לך עוד זמן – וזה יחזק את המועמדות שלך באופן משמעותי, מתוך הניסיון שלי – וכמובן, גם יתרום לך עצמך מידע חשוב מאוד שלא עובר במיילים וגם לא בשיחת טלפון: אתה עלול לגלות, למשל, שהחורף הארוך בבוסטון הוא פשוט יותר מדי בשבילך, ולא שווה את היוקרה היחסית, או שאין שום סיכוי שאתה מעביר שנתיים בבניין המנוכר הזה או עם האנשים השחצנים האלה. שוב, כמאמר ג'ון לנון, המחיר של כל דבר הוא כמות החיים שאתה משקיע בו – אז תשקול טוב טוב איפה אתה משקיע את השנתיים האנרגטיות האלה מחייך.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #22326

To: usamba13

---

יופי, פה תמיד שמחים לעזור

תראה, אני חקרתי קצת את הנושא הסטארט-אפ וה- MBA, ואחת המחשבות שחוזרות היא שחברות קטנות לא כ"כ יודעות מה לעשות עם בעל תואר מאסטר בניהול: בחברות מתחילות בד"כ אין צוות גדול, אין חלוקת תפקידים ברורה, כולם עושים את הכל ולעיתים פועלים על enthusiasm טהור (אם אתה מבין למה אני מתכוון – בזמן שבוגר MBA לרוב יצטרך להחזיר את ההשקעה בשכר לימוד, ומהר).

בנוסף, הרושם הוא שבקרב הקהילה הטכנולוגית הצעירה יש מעין זלזול, ואפילו סלידה מבוגרי ה- MBA הממוסדים, בגלל האווירה הכללית של חדשנות, אגליטאריות ושאיפה לשבירת מוסכמות ומסגרות.

עוד הייתי מציע להיזהר מלדבר בצורה נלהבת מדי על התכוניות ליזמות ולסטארט-אפים אפילו באפליקיישן: בתי הספר מחפשים תוצאות מדידות אצל הבוגרים שלהם: שכר, מענק חתימה, בונוסים – וסטארט-אפ יוכל להיתפס בקרב החבר'ה "המרובעים" האלה מהדור הישן של הבלו-צ'יפ והקריירה התאגידית המוסדרת כמילה נרדפת למובטל / חסר עבודה / פרילנסר ואיש רוח. עד כמה הסטריאוטיפ הזה נכון, אתה ודאי תוכל לשפוט יותר טוב ממני – אבל אני מציע לך לראות שוב את הסרט "רשת חברתית" על מרק צוקרברג, ובמיוחד את הסצנה עם לארי סאמרס, נשיא הארווארד. כלומר, סטארטאפ זה יפה – אבל כדאי, לעניות דעתי, לדבר על זה דווקא כמטרה לטווח הרחוק, אחרי שתחסוך בצד את הכסף שתעשה ב- Corporate America.

לגופה של ההתלבטות שלך: אני לא בא מרקע של הנדסה, אבל דיברתי ונפגשתי עם הרבה מהנדסים לשעבר במהלך עונת האפליקיישן שלי. קודם כל, זה רקע שנתפס על-ידי האמריקאים כמאוד מכובד ורציני, במיוחד בגלל שאתם נתפסים בבעלי כישורים כמותיים שמאוד אוהבים לשים עליהם את הדגש בעולם ה- MBA הפלואידי והפוליטי.

שנית, דווקא בגלל שהצלחת ה- MBA תלויה (שוב, לדעתי הענווה) בעיקר בכישורים החברתיים (הנטוורקינג והשמוזינג המפורסמים), מהנדסים אולי עלולים להתקשות מעט בלצאת מאזור הנוחות שלהם, לזנוח את הביישנות ואת הנטייה לאינטרוברטיות, ולהיפתח לעולם המוחצן של אירועי קהל וה- presentation mode המתמיד של ה- MBA. כך, פגשתי כמה חבר'ה שסיימו תוכניות יוקרתיות ומצוינות – אבל בסופו של דבר חזרו לחברות שמהן יצאו ל- MBA (לרוב, גם חברות גדולות ומצוינות, כי אחרת לא היו מתקבלים: בתי הספר אוהבים מותגים – גם לפני התואר, וגם אחרי).

אבהיר ואומר, שאיש מן החבר'ה שדיברתי ופגשתי לא הצטער על הבחירה – הם עדיין הצליחו לעבור ולעבוד בארה"ב, בעמדת ניהול בכירה יותר באותה חברה, תמורת שכר נאה ביותר – אבל אולי לא עשו (לפחות בשלב שבו אני "צילמתי" אותם, כשנתיים – שלוש אחרי התואר) את הקפיצה הדרמטית שאולי חלמו עליה.

לכן, שוב, אני חוזר לאותה הנקודה שהיא בעיניי החשובה ביותר: אתה תוכל להגיע לכל מקום שתרצה, אבל זו תהיה נגזרת של הנחישות, ה- drive והאמביציה שלך עצמך. תוכל לצאת ממשבצת ה"מהנדס" אם מאוד תרצה – כי אולי יותר קל ונוח להישאר בה, תוך שיפור במימד אחד של הקריירה שלך (זה מתקשר למאנטרה המוכרת שהשינוי בקריירה אפשרי בשלושה רבדים: תפקיד, מקום ותעשיה, ולרוב מצליחים לעשות רק מעבר אחד, ומי שעושה שניים הוא גאון או בר מזל; לא יודע כמה זה נכון, אבל זו נקודת מוצא מחשבתית מפרה ומעניינת).

אם לסכם את הנקודה שניסיתי להעביר: תואר ה- MBA, במיוחד מהתוכניות היוקרתיות, הוא "בזבוז" עבור חברות קטנות. זה כמו לקנות לאמבורג'יני ולנסוע על איילון: אתה מקבל כלים אדירים, אבל לא תוכל להפעילם במלוא העוצמה, וגם המעסיק שלך לא צריך ולא ינצל את הפוטנציאל שלך. לו אני במקומך, הייתי אכן עושה "spin" לניסיון הטכנלוגי שלך – אבל שואף בבירור למשרות ניהול בחברות הגדולות, ולא בסטארטאפים (אולי כתוכנית גיבוי, כי לא הכל וורוד, כמובן, ואפשר בהחלט להישאר בלי הצעות בתום התואר (גם איש לא יודע איך תיראה הכלכלה בעוד שנתיים, במיוחד עם הכיוון ה- spread the wealth around שבו הולך הנשיא הנוכחי)).

גם על כיוון ה- VC הייתי אולי חושב הפוך: אם תתקבל לתוכנית שמוכרת בזכות הצד הפיננסי החזק שלה, הניסיון הטכנולוגי שלך, וההבנה שלך כיזם יכולים אולי לקרוץ דווקא לקרנות הטכנולוגיות – לכך אולי זו צריכה להיות המדרגה הראשונה במעלה הקריירה שלך לאחר סיום התואר, ולא חזרה ל- more of the same שוב לחברת היי-טק. בשביל מעבר כזה, כנראה, אתה צריך השקעה סולידית מאוד בשיפור הצד הפיננסי שלך – לימודים, ציונים, ובעיקר – המון, המון נטוורקינג.

מבחינת בחירת בתי הספר – אם אתה מכוון טכנולוגיה: אני הנחיתי את עצמי על-ידי התובנה שלמרות כל ההייפ האינטרנטי, הקרבה הגיאוגראפית עדיין קובעת. לא לכל אחד בא – במיוחד עם הגיל, ועם המשפחה, וכאלה הם האנשים שיש להם כסף – לטוס שעות לאיזה פגישה או כנס. לכן הדברים המעניינים והתוססים נוטים להתרכז, בכל זאת, באזורים ספציפיים. זה, כמובן, הסיליקון וואלי שהזכרת – בראש ובראשונה. לכן, כדאי לך ללכת פשוט לפי ה- pecking order של האוניברסיטאות בקליפורניה, כדי שתוכל לקפוץ לאוטו ולנסוע מהלימודים ישירות לאיזה כנס בפאלו-אלטו: סטאנפורד, ברקלי (Haas), אנדרסון (UCLA), ו- USC Marshall. בנוסף, יש באזור מספר עצום של בתי ספר אחרים, חלקם חלק מהמערכת של "אונברסיטת קליפורניה", וחלקם לא. לי, למשל, הייתה אינטראקציה חיובית מאוד עם בית ספר מסאן דייגו, שהבטיחו מלגה נאה שמכסה כ- 60 אחוז מעלויות השנה הראשונה.

בנוסף, יש עוד שני אזורים שהייתי מציע לך למקד את המבט בהם: האחד הוא בוסטון, שבגלל הקרבה ל- MIT יש בו זירה פעילה מאוד של סטארטאפים ויזמות טכנולוגית. שם יש לך את BU שהזכרתי בפוסט הקודם (אוניברסיטה מאוד מרשימה, ביקרתי שם והתפעלתי מהעושר – חברת דייהו, משפחת חרירי, משפחות עשירות מהונקונג נמנות בין תורמיה; צריך לבקר במקום בשביל לראות שזהו, למעשה, משולש שמה שמפריד בין קודקודיו הוא גשר ונסיעה של דקה וחצי: BU – MIT – HBS); יש גם את בוסטון קולדג' ו- BABSON שהוא בית ספר שכיוון היזמות הוא הגימיק המאבחן שלו. אגב, רוצ'סטר גם לא רחוקה מבוסטון, ומבחינת רמת הנחמדות והאמפתיה כלפי הישראלים, אני לא חושב שיש בית ספר שני ל- SIMON.

האזור הנוסף שאני מציע לך לבדוק הוא אזור ה- research triangle – שזה מחזיר אותך ל- UNC – וכמובן, ל- Duke (שהיא, בעיניי, אוניברסיטה פשוט מדהימה). באזור הזה יש פריחה של התחום הרפואי והביוטכנולוגי – שגם הוא מייצר הרבה ביקוש לאנשי מחשבים וטכנולוגיה. תחום ה- healthcare בדרך להיות שליש מהתל"ג האמריקאי, בגלל האוכלוסיה העשירה והמתבגרת, ולכן בהחלט ייתכן ששם טמון העתיד – בכל מיני היבטים: קרנות מחקר, גופי השקעה, ניהול בתי חולים, חברות ביטוח, ועוד ועוד ועוד.

דבר אחרון: תנסה לשקלל במסגרת כלל שיקוליך גם את השאלה איפה היית רוצה להעביר שנתיים מחייך. חבר'ה צעירים לא תמיד נוטים לייחס לנושא האקלים והאווירה התרבותית והחברתית מסביב משקל רב (כי אנחנו כמובן כולנו נחיה לנצח, ויש לנו את כל הזמן שבעולם), אבל בעיניי זה מאוד-מאוד חשוב – מה היא הסביבה שבה אתה ומשפחתך תרצו לבלות את מה שיהפוך אולי לשנתיים הכי יפות בחיים שלכם, שלא יחזרו עוד.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #22320

To: usamba13

---

הייתי מציע לך לבדוק גם את התוכנית של University of Rochester – Simon, אחת התוכניות הטובות בארה"ב בתחום הפיננסים, מאוד אוהבים ישראלים, עם נתונים כמו שלך סיכוייך למלגה משמעותית גבוהים ביותר. פרט חשוב נוסף על התכנית: שלא כמו רוב התוכניות שאינן בטופ-10, רוצ'סטר סיימון דווקא כן נותנים הלוואה ללא ערבים לסטודנטים בינלאומיים.

מסכים עם epony לגבי חברות הייעוץ – הצמרת של חברות הייעוץ (MBB) בד"כ מאוד מסתכלת על ה- pedigree של המועמדים (כחלק מעיצוב וייצוב המותג שלהם – מקינזי, למשל, בעבר ריאיינו רק Baker Scholars מהרוורד). אבל חברה כמו Deloitte – שהיא חברה טובה לא פחות, ויש לה תוכנית התמחות עוד טרום-MBA, בתנאי שהתקבלת, ואפילו הסדר שבו היא משלמת את לימודי התואר למועמד – מגייסת כבר מקשת רחבה של בתי הספר.

פיננסים, לעומת זאת, הרבה יותר אגאליטאריים, ואם אתה מוכיח יכולת ונכונות לעבוד קשה – תוכל להגיע לכל בנק השקעות מכל בית ספר – אם כי ההבדל עשוי להיות, כמובן, שאל הראיון הראשון לא תגיע מהקמפוס אלא על-ידי נטוורקינג עצמאי וחרוץ.

דרך אגב, אין חפיפה מלאה בין היוקרה של ה-אייבי ליג לבין יוקרת ה- MBA. דווקא התוכנית של YALE לא מצליחה להתרומם הרבה שנים (היה על זה דיון בפורומים של ביזנסוויק שניתח בדיוק את הסיבות לכך – מיעוט בוגרים, צוות פרופסורים שלא מורכב מסילבריטאים בתחום), והתדמית שלה היא כשל תוכנית שמכוונת יותר לתחום הנון-פרופיט ו- save the planet (נסח את האפליקיישן בהתאם, אם תחליט לפנות). אולי אדם שלא קשור לעולם העסקי יתרשם מתואר ב- Yale, אבל המעסיקים הרציניים יודעים היטב לאבחן בין ההילה הכללית של האוניברסיטה לבין איכות תוכנית מנהל העסקים. דוגמה נוספת היא פרינסטון – שם אין תוכנית MBA בכלל (כמו גם משפטים, אגב – טעות שהם מבכים כבר שנים, כי "לגדל" מחלקה טובה לוקח בד"כ דורות).

לדעתי, המדריך הראשוני הכי טוב ונקודת ההתחלה שלך צריכה להיות הדירוג של ה- BusinessWeek: הוא נתפס כרציני ביותר בקהילה העסקית בארה"ב עצמה, ומשקף למעשה את כובד המשקל של ה- brand בעיניי המעסיקים לאורך זמן. המתודולוגיה של US NEWS פחות שקופה ויותר סנוביסטית, הדירוג של WSJ שבק חיים לכל חיי לפני כמה שנים מאותן סיבות (קושי למסד דירוג אמין בעיניי ציבור "הצרכנים" התובעניים ומביני דבר), והדירוגים האירופאיים מוטים, כמובן, נגד התוכניות האמריקאיות: באופן משונה, למשל, אוניברסיטה הודית – בלי להמעיט במעלותיה – התברגה לאחרונה לצמרת התוכניות ב- FT – בזכות שיטת חישוב אקזוטית של תירגום רמות השכר מרופיות לדולרים.

מחוץ לטופ-15 גם אני שמעתי דברים טובים על UNC (יש כאן בפורום בוגרים מעורבים מאוד), שמעודדת ישראלים ונותנת מלגות ביד נדיבה, תבדוק גם את אינדיאנה, קלי (אני מכיר ישראלי שהלך לשם השנה), לבוסטון יוניברסיטי יש אחוזי השמה כמעט כמו בטופ-15 (אבל אין הלוואות ללא ערב לבינלאומיים), וגם את וושינגטון Olin שיש לה שם של תוכנית שמכניסה הרבה בוגרים למוסדות ממשל, ויש בה אפילו מלגה ייחודית לבוגרי הטכניון הישראלי (ואין דמי הרשמה, שזה גימיק נחמד).

מעל הכל, תזכור שארה"ב היא עדיין – למרות כל הקשיים והחסרונות שהוירוס הסוציאליסטי גורם לה – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ובסופו של דבר ההצלחה שלך תיקבע על ידי הנחישות והיכולות שלך, ולא על-ידי בית הספר שבו למדת (למרות שהוא אכן יכול להקל על דרכך).

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #22262

To: economics

---

אני בסוף כן התקבלתי לטופ טן, ואין מאושר ממני – למרות שהתהליך היה רחוק מלהיות חלק, ועשיתי הרבה טעויות (לכן אני פה, מנסה לעזור לאחרים).

אם תרצה יותר פרטים – נדבר באפיק פרטי.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #22258

To: economics

---

תשובתי לתהייתך: אז תעשה את המבחן ואל תדווח את הציון – אלא בדיעבד מהבית, אם תראה שהוא טוב. הם לא ידעו עליו. רוב האנשים עושים את הבחינה ממילא פעמים-שלוש לפחות, וכשם שחזרה על המבחן יכולה להראות (או, ליתר דיוק, כך נהוג לומר) ליקוי בסדר עדיפויות – ככה היא גם יכולה להראות התמדה ודבקות במטרה. כאמור, הכל פלואידי ואמביוולנטי במשחק ה- MBA הזה.

אתן לך עוד טיפ – יש עוד דרך: אם אתה בוחר את בתי הספר (ואת הסיבוב שבו אתה מגיש) באופן אסטרטגי, מתוכנן ומחושב, אתה יכול להגיש את האפליקיישן על סמך הציון הנוכחי שלך (שהוא, כאמור, יפה מאוד – בעיניי – בייחוד לפעם הראשונה), ומייד אחרי שאתה שולח את הטפסים (או תוך זמן סביר לאחר מכן – נניח שבועיים-שלושה, גג חודש – היינו, לפני שוועדות הקבלה מתכנסות והם מתחילים לקבל את ההחלטות את מי לזמן לראיונות (אתה צריך לבדוק את לוח הזמנים שמפרסם כל בית ספר)), ניגש שוב.

אם אתה לא משפר את הציון, או משפר באופן זניח – לא קרה כלום, הם לא יידעו כלום, הכל נשאר כמו שהיה ואתה עדיין נראה – ככל שזה מטריד אותך – כאדם שמחלק את סדר העדיפויות שלו נכון, ולא לחוץ מדי על ה- GMAT הממילא טוב שלו. אם, לעומת זאת, אתה משפר באופן משמעותי – הנה לך עדכון יפה לאדמישנז: "תראו, ניגשתי שוב כי חשתי שאני רוצה להביא לכם את הציון הטוב ביותר – והנה ה- 770 החדש והנוצץ שלי".

תבדוק רק, אילו בתי ספר מאפשרים להגיש ציון חדש תוך כדי האפליקיישן – למיטב זכרוני, הרוב המוחלט מאפשר – להוציא כמה חריגים (זו תופעה נפוצה שאנשים ממשיכים לשפר תוך כדי התהליך).

ברמה האסטרטגית, שוב – אם אתה לא רוצה להגיע לאצולה של הרווארד – לדעתי, בגדול לא משנה כל-כך לאן תגיע, כי מכל בית ספר בטופ טן (או אפילו טופ-15) אפשר להגיע לכל בנק ולכל חברת ייעוץ (שהם קנה המידה למעסיקים הנכספים ביותר, לא יודע מה אתה מחפש) וזה תלוי ביכולות האישיות והבין-אישיות שלך – אלא אם כן אתה נעול על משהו מאוד מאוד ייחודי שמגייס רק משם.

לדעתי, גם המעסיקים הרציניים יודעים שהמשחק כולו טובל בחוסר וודאות ובהרבה מזל ואקראיות (היה פסיכולוג שכתב ספר על כך שיותר הוגן לערוך הגרלה בין הפונים, כי כולם בערך באותה רמה; יצא לא מזמן עוד מחקר שהראה שמה שקובע את ההצלחה בקריירה הוא האמביציה – למי אתה מגיש, ולא לאן אתה מתקבל בסוף), ומבחינתם – אם הגעת לאחד מבתי הספר שבעילית – עברת את מבחן המותג.

כנס לאתר של גולדמן זאקס ותראה את רשימת בתי הספר שמתוכם הם מגייסים – זו הליגה שאתה צריך לכוון אליה, לעניות דעתי, בגדול – והרקע האקדמי שלך, פלוס הציון הנוכחי שלך שהוא לא רע בכלל – כנראה יאפשרו לך להגיע לשם.

ושוב, כאמור, אין פה בטחונות וערבויות – יש חבר'ה מבריקים שלא עשו פיזור נכון של הגשות, או נפלו לא טוב לוועדת הקבלה – והפסידו עונה רק כדי להתקבל ל- 3 בתי ספר בשנה עוקבת. אם אתה יכול להרשות לעצמך לחזק עוד הבטים באפליקיישן – לך על זה. לפחות תדע שאם ידחו אותך באיזה מקום, זה לא יהיה בגלל ה- GMAT

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #22256

To: economics

---

הציון שלך הוא לא "לא משהו", הוא ציון מצוין, בייחוד לישראלים – ואיתם אתה תתחרה, בראש ובראשונה (להבדיל מסין והודו). אתה יכול לטפוח לעצמך על השכם – אבל לא לנוח על זרי הדפנה.

התשובה לשאלה אם לעשות שוב – היא, כמובן, אינדיווידואלית: מה הן העלויות האלטרנטיביות שלך. עונת ההגשות טרם החלה במלוא העוצמה, יש לך עוד זמן לנסות לשפר – אז למה לא? מצד שני, אני מניח שיש לך עוד דברים בחיים, אז אתה יכול לקחת סיכון מושכל ולהמר שאתה מסתפק בציון הזה (שיספיק, כאמור, ברוב המקומות בהנחה שיתר המרכיבים – ולא רק ציוני התואר הראשון המרשימים שלך – טובים) ומקדם אפיקים אחרים – באפליקיישן ובחיים בכלל.

במבט כולל, לדעתי, ברגע שאתה מגיע לטופ טן – ונראה שאתה בדרך לשם – ההבדלים הם לא משמעותיים, כי אותם המעסיקים מגייסים אצל כולם, וברגע שיש לך את ה- brand הכל מסתכם ביכולות האישיות ובאנרגטיות שלך עצמך. קראתי שאולי בהארווארד מגייסים כמה PE שופז קטנים שבאים רק לשם, אבל אתה צריך להעריך את סיכוייך האמיתיים להגיע לשם ללא pedigree אמריקאי קודם (אולי הם קיימים, אני לא יודע – תחקור) – ולשאול האם זה שווה את המאמץ הנוסף (שגם הוא אינדיווידואלי). דווקא הרווארד, אגב, הם לא אובססיביים לגבי ה- GMAT, ואם אתה רוצה להגיע לשם רצוי שתמצא משהו שיהפוך אותך לרצוי מבחינת הקוד התרבותי הפנימי שלהם (שהוא, לעניות דעתי, בניית אצולה אמריקאית חדשה – רעיון שאני, איך לומר זאת בעדינות, מסתייג ממנו, ואשר מנוגד, בעיניי, לכל האתוס של האומה האמריקאית). דהיינו, חפש קשרים לשועי עולם, איזו קורבנות זוהרת בעברך, וייחוס משובח מבחינת המעסיקים.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #22252

To: economics

---

אתחיל מהסוף.

1. באשר ל"להסתיר" – אם אתה לא מדווח את הציון, בית הספר לא יודע אותו, ולא יודע אם ניגשת בכלל. אתה יכול לעשות בחינה גרועה, לא לדווח את הציון – ומבחינתם הוא לא קיים. דא עקא, שבחלק מן האפליקיישנז כן ישאלו אותך "כמה פעמים ניגשת ל- GMAT" – ופה אתה שוב תהיה בדילמה: מה ואיך בדיוק לדווח. לי אין מידע מדויק על מה בדיוק עובר ממרכז הבחינות לאוניבריסטאות, אבל לנוכח אופיו הכללי והמאוד מעורפל (לדעתי, במתכוון) של התהליך – לא אתפלא שהאוניברסיטאות יכולות לבקש את המידע על "כמה פעמים ניגש המועמד" ולהשוות אותו לדיווח העצמי שלו בטופס האפליקיישן – ולהשתמש בכך כנקודה נוספת לבחינת אמינותו.

כאן המקום להזכיר, כי ה- GMAC – המועצה של בתי הספר למנהל עסקים, שמטעמה נערכת הבחינה, היא מוסד פרטי, שאתה נכנס איתו למערכת חוזית מרצון. אני לא מכיר אתגרים משפטיים שהצליחו נגד הגוף – ובכלל, המבנה – הזה, זולת הזכות לערער על ציון החיבורים. זו מערכת הסכמית-פרטית ולא ממשלתית-ציבורית, ובגדול הם יכולים לעשות בתוכה מה שבא להם, ובטח איפשהו אתה גם חותם על זה (החוזים הם אחידים, אז מי קורא?).

2. איפה מבקשים לדעת לאן עוד אתה מגיש? בשליפה off the top of my head – דיוק שואלים, ניו-יורק שואלים – לדעתי, הרוב שואלים, בצורה זו או אחרת – חוץ מאלה שבעיני עצמם הם לא מתחרים עם אף אחד – כמו הרווארד. תבדוק טוב טוב את הטפסים לפני שאתה שולח, שלא פספסת את השאלה הזו.

3. אני האחרון שלא יסכים שלגיטימי לגשת למספר בתי ספר, אבל שים לב שלגיטימי גם מצידם שלא לקבל מועמד שהם לא בטוחים כי הוא יילך אליהם אם יתקבל, ובכך יפגע באחוזי ה- yield שלהם, שהם פאקטור משמעותי מאוד בדירוגים (קנה מידה לאטרקטיביות של בית הספר בעיני המועמדים). אם תשים לב, למשל, אחוזי ה- yield של Ross מתקרבים לאלה של הרווארד – כי הנאמנות המוצהרת (והסופית) לבית הספר מאוד חשובה להם. לתחושתי, מישיגן לא יהססו להעיף גם מועמד רצוי מבחינתם אם יחשדו ולו לרגע שהוא עלול "לערוק" בסוף לבית ספר אחר.

לפיכך, אתה יכול לכתוב נוסח מתון כמו שתיארת – "נמשך למאפיינים מסוימים" – אבל דע שאתה מתחרה עם אנשים שיהיו נחרצים הרבה יותר ממך באהבתם המוצהרת לבית הספר (וגם יוכיחו את זה במעשים – כמו ביקור, למשל – שהוא בעיניי, אחרי שעברתי את התהליך, חשוב ברמה קריטית – או בהדגשת פרטים "אינטימיים" שלא ניתן לדלות רק משיטוט באתר האוניברסיטה באינטרנט).

בכלל, במבט לאחור אני נאלץ למתן את הדעה שהייתה לי בתחילתו: אכן, לכל בית ספר יש "קוד תרבותי" ייחודי משלו, ורצוי מאוד לנסות לקלוע אליו להשגת תוצאה מיטבית. מניסיוני, יש בתי ספר שהנאמנות חשובה להם לא פחות מציונים (דיוק, רוס כאמור, כנראה גם טאק) – ולעומתם, יש בתי ספר ש"ימצמצו" אם תביא להם ציון ה- GMAT (או GRE) בשמיים, שיעזור להם להעלות ב- רנקינגס (לתחושתי, כאלה הם, למשל, Yale, NYU).

כאמור, אני רק מביע את דעתי הענווה בתום עונת האפליקציות המתישה; לעניות דעתי, כדאי להיות on the safe side בכל דבר שקשור לתהליך הזה, כי הסיבות לדחות את המועמדות שלך הן כל כך רבות, מגוונות ולא ידועות, בעוד הסיכוי להתקבל… התחרות היא יותר קשה ממה שאתה כרגע מתאר לעצמך, אני מבטיח לך; אחוזי הקבלה הם מאוד נמוכים – וכדאי מאוד להפגין התלהבות מושכלת, עשירה בהיכרות אינטימית עם תרבות בית הספר, ו"תפורה אישית" – ולהיזהר גם בדיווח ציוני ה- GMAT. גם אם זה יגרום לך נזק – לעולם לא תדע.

עידכון: ראשית כל, ראיתי את ציון ה- GMAT שלך: כל הכבוד! שנית: תלוי לאן אתה מכוון. אם אתה רוצה גבוה-גבוה, כדאי שתשפר עוד. ברוב בתי הספר הנורמליים (קרי: לא מנופחים מחשיבות עצמית) הציון בהחלט יספיק, אבל כאמור, התחרות קשה – והמתחרים שלך הם לרוב לפחות ברמה גבוהה כשלך. ציון ה- GMAT הוא אחת הנקודות שניתנת לשינוי (להבדיל מציוני התואר הראשון למשל, או מסלול הקריירה בעבר), לכן המועמדים שמים דגש רב כל כך עליו. יש כאן מרוץ חימוש בין כולנו, לכן כדאי שתבוא כמה שיותר מצויד.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #22248

To: economics

---

דרך אגב, הנה עוד טיפ ש"נכתב בדם" מאת מי שנכווה ברותחין – הלוואי שמישהו היה מסב את תשומת ליבי לדבר הזה בזמנו:

אם אתה בוחר לשלוח את הציון, נניח, ל- 5 בתי ספר כפי שמותר לך במסגרת מחיר הבחינה – קח בחשבון שכל בתי הספר שברשימה שלך ייראו למי בדיוק שלחת את הציון.

או אז, אם תכתוב לבית ספר א' "אני ניגש רק אליכם, כי תמיד חלמתי ללמוד בקמפוס המדהים … " וכו', או כותב באפליקיישן (כמו שדורשים חלק מבתי הספר), לאיזה אוניברסיטאות אתה ניגש עוד – והדבר עומד בסתירה לטופס דיווח ה- GMAT שמקבל בית הספר ממרכז הבחינות (כנ"ל, אגב, לגבי דיווח ה- TOEFL) – אין להתפלא אח"כ על הדינג ה(לא?) צפוי (שיכולות להיות לו, כמובן, אלפי סיבות אחרות שלעולם לא תדע עליהן לאשורן – אבל כדאי לצמצם סיכונים, כמו בכל דבר בחיים).

במבט לאחור, בשים לב לעלויות הכוללות של משימת ה- MBA, הסכומים בטלים בשישים; לדעתי, שווה לעשות את הבחינה קודם ואז, דרך האתר, להזמין משלוח ציון לכל בית ספר בנפרד (אולי גם בפער של יום זה מזה, כי אין לדעת מתי ייצא הדיווח מ- GMAC והאם לא יוציאו אותו בכ"ז ביחד).

מה גם שאתה נדרש למלא את רשימת בתי הספר לפני שאתה מתחיל את הבחינה (או – באתר – בכלל לפני שאתה מתייצב במרכז הבחינות) – ולפני שאתה יודע את הציון, שיכול להפתיע לרעה. לכן, כדאי לקחת אוויר, לעשות את הבחינה, לוודא שהציון הולם את בתי הספר שאתה רוצה לגשת אליהם, ורק אז לשלוח אותו – אחד-אחד.

[OK]

בתגובה ל: IMD #22070

To: OYOY

---

OYOY, תודה על המאמר! חומר מעניין מאוד למחשבה לכל ישראלי השוקל מעבר לחו"ל.

אגב, איך נחשבת אוניברסיטת St. Gallen? אני אמנם מכוון-אמריקה, אבל קיבלתי אי-מייל מהם שלפיו אני "מועמד מועדף", ואני לא יודע אם להיות מוחמא או לא

יש לי חבר שטוען בתוקף שמבחינת התחרותיות והחופש לעסקים, שוויץ מזמן עקפה את ארה"ב בסיבוב. החבר'ה מסנט גאלן מדגישים גם שבעקבות חקיקה חדשה, כל בוגר שירצה לעבוד בשוויץ בתום הלימודים – יוכל לעשות זאת.

אשמח לשמוע את דעתך בנושאים האלה, להעשרת כולנו.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #22016

To: Ron Crishan

---

מעניין איזו תשובה אתה מצפה לקבל כאן, בפורום פומבי, חוץ מעוד pitch שיווקי חכם (חכם – כי הוא כולל את כל הסייגים המתחייבים, אבל עדיין שומר על הקו המפלגתי)?

יש לי סרטון נחמד בשבילך: http://www.youtube.com/watch?v=fOeDACJmEDU

התשובה לשאלה שלך היא, כמו כל דבר בחיים, אינדיווידואלית. כך, למשל, למי שתקוע במסלול קריירה ללא מוצא, או רוצה להחליף מדינה כדי לתת לילדיו הזדמנות טובה יותר – התואר יכול להיות life-saver.

עבור מישהו אחר, שכבר נמצא בנישה כלכלית טובה ומכניסה, התואר יכול להיות בזבוז אדיר של כספי החסכונות ושל שנים צעירות שלא ישובו עוד, שבסופן הוא יחזור לאותו מקום בדיוק, רק עם חור בכיס ועם תעודה מיותרת על הקיר, ומי שיתעשר זה רק צוות האוניברסיטה והבנק שממנו תיקח את ההלוואה.

במקרה הספציפי שלך, נשמע לי שאתה אדם בעל כישורים מעולים שנמצא במגזר מאוד מבוקש של השוק, ואם אתה רוצה פשוט לעבוד בחו"ל – לך על זה ישר, בלי מעקפים. ציון הג'מאט שלך מעולה, שים אותו בקורות חיים (אם יהיו בין מקבליהן כאלה שסיימו MBA הם יידעו לתת לו את המשקל הנכון) ואל תבזבז את הזמן על מעקפים מיותרים.

אם, לעומת זאת, אתה רוצה את כל הדברים שבאים מסביב – החוויה המפורסמת, הקשרים הבינלאומיים – אז לך על ה- MBA, ותשקול את התועלת מול העלויות (כולל אלה הלא מוחשיות, כמו העלות האלטרנטיבית של אבדן זמן והזדמנויות אחרות).

נשמע לי שדווקא התחלת בכיוון הנכון, כי מי שיכול לענות על השאלה שלך זה רק אתה עצמך. וגם זאת – לאחר הרבה שיחות עומק עם אנשים בשר ודם, ולא דרך עצות וירטואליות מזרים מוחלטים שאנוסים לשקול היטב את מילותיהם.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21988

To: rino

---

שלום rino.

אענה לך בזהירות, ואני מציע שתקרא את הדברים בקפידה, כי כך הם גם נכתבו.

לפני הכל, הערה – בתקווה שהודעתי זו תישאר כאן ותיקרא גם על ידי הדורות הבאים של מועמדים מישראל: הפורום הנוכחי רחוק מלהיות תמים, ומתחת למסווה העזרה ההדדית בין ישראלים, מסתתרת הרבה קנאה ילדותית, תחרותיות, ולמרבה הצער, לפעמים גם ההפך הגמור מרצון לעזור. בקטע הזה יש לנו הרבה מאוד מה ללמוד מן ההודים והסינים (השווה לפורום ה- pagalguy שלהם) וזו עוד אחת מן הסיבות לרצוני לעזוב ללימודים בארה"ב.

הפורום הזה נקרא לא רק על ידי המועמדים, אלא גם על-ידי בוגרים וסטודנטים נוכחיים, שחלק מבתי הספר נותנים להם, באופן מוצדק או לא, כוח להשפיע על גורל המועמדות שלך. מסתבר, שמסוכן להתבטא כאן בחופשיות, כי התחרות היא קשה, היצרים והאינטרסים – שמאפיינים ביתר שאת בדיוק את הקרייריסטים שפוקדים מסגרות כאלה – גועשים, ומשחקי היוקרה, הרייטינג וה- pecking order תופסים מקום מרכזי. אם מישהו לא יאהב איזו מילה שאמרת פה, בצחוק או שלא בצחוק, הדבר עלול לשמש נגדך.

השאלה, עד כמה תרצה ללמוד בבית ספר שאוהב (או מאשר, הלכה למעשה, בשתיקה ובחוסר מעש) כשהבוגרים שלו לעתיד לא בוחלים בשיטות הסקוריטטה כדי לקבץ מידע על מועמדים (ר' את האחד הפוסטים האחרונים דווקא אצל לא אחרים מאשר ארינגו, בבלוג שלהם בפייסבוק, על התופעה הזו של עידוד איסוף המידע באינטרנט על-ידי הסטודנטים) – היא שאלה אחרת, וכל אחד, כנראה, יענה עליה בעצמו…

עסק ה- MBA כולו הוא, למעשה, משחק ללא כללים (מציע לך לעקוב אחרי הבלוג של HBSGURU שהוא היחיד שמתקרב לאמירת האמת על התהליך, והוא גם מבקר חברתי לא קטן של הצביעות המציפה את התחום – וגם משעשע מאוד), לכן צריך להתנהל בו בזהירות, כי אתה לא יודע על איזה מן המוקשים המפוזרים המועמדות שלך תתפוצץ בשדה הזה.

יש לשים לב גם לפרטים שמפזרים כאן מהודעה להודעה, כי הם עשויים לאפשר דה-אנונימיזציה וזיהוי של המועמד על ידי הבוגרים או הסטודנטים.

בקיצור, עצה כללית לכל מי שייתקל בהודעה זו בעתיד: כל שיחה עם בוגרים – והדגש הוא על _כ_ל_ שיחה, לרבות זו הנעשית במסגרת "הרצאת היכרות", שיחת טלפון מקדימה וכיוצ"ב – צריכה להעשות במירב הזהירות, כי זו חרב פיפיות: אתה אולי מעריך את בית הספר, אבל הם מעריכים אותך. צריך גם לשקול שבעתיים ממי אתה מבקש המלצות או מכתבי תמיכה (למשל, האם הם עצמם מזוהים עם חברת ייעוץ או לא, וכדומה).

המסקנה מכל האמור לעיל, מעבר לעובדה שהשימוש בפורומים מעין אלה מצנן בהכרח את חופש הביטוי, כופה צנזורה עצמית, ומוריד את התועלת שבו (ויהיו אולי כאלה שהדבר יבחיל אותם ברמה האישית ואולי אף יעיד עבורם על תכונותיו של חלק מן החומר האנושי שבוחר דווקא בשביל הזה להצלחה) – היא שכל מידע שאתה מקבל כאן בפורום (כולל זה שלי) צריך להיקרא בערבון מוגבל, והוא עשוי להכיל הטיות, הצגה מגמתית, מניפולציות ולעיתים גם שקרים של ממש.

בתוואי הזה, החטא הקטן של אי הצגת התמונה האמיתית במלואה היא דבר שמאפיין כמעט את כל המידע שאתה תקרא פה. את האמת על התהליך ועל בתי הספר לא תקבל מקריאת הפורום, אלא רק מחקירה עצמית, ולרוב לא בכתב.

ברור שמה שכתבתי לעיל בער בעצמותיי מזמן, ושאלתך שימשה רק כטריגר, אבל אני מקווה שב- grand scheme of things הדבר ייסלח לי.

לגופה של שאלתך: הלך לי גרוע יותר ממה שציפיתי, אבל אני לא הולך להישאר בלי מקום לשנה הבאה (מקווה שאי אפשר היה למצוא נוסח מעורפל יותר :)).

לענייני שירותי הייעוץ: שים לב שוב – לאור האמור לעיל – שאתה חותם לבתי הספר שהכנת את האפליקיישן לבד. מועמד נאיבי מציין את שמו בגלוי, זורק פה ושם עוד כמה סימני זיהוי בהודעות, ובשנה הבאה הוא מתפלא מה גרם לפסילת מועמדותו על ידי ועדה שבה ישב, הפלא ופלא, סטודנט שקורא את הפורום, שכואב לו הלב על כך שהוא עשה את הכל לבד.

במשחק שאין בו כללים, ברור גם שלעולם לא תדע מה בדיוק פסל אותך.

אחרי שהשקעתי חודשים רבים כל-כך בלימוד התהליך ואיסוף דיעות ועדויות, יש לי מה לשתף בנושא ארינגו וגורמי הייעוץ האחרים, ויגיע כנראה היום שבו אעלה את זה על הכתב. The jury is still out.

בינתיים אעיר, באופן כללי, כי יועץ – כשמו כן הוא, יועץ בלבד, והאחריות לאפליקיישן שלך היא שלך בלבד. יועץ הוא כלי, ואם משתמשים בו – אז בתבונה. ללא ספק, יש ודאי יועצים שיכולים לסייע (בארה"ב יש יועצים שפשוט כותבים – לא עורכים – את החיבורים להרווארד, ויש כאלה שגם מבטיחים תוצאות), אבל אתה עדיין תצטרך, כנראה, לעשות את רוב העבודה. דעתי האישית היא שאין פה קיצורי דרך.

זאת ועוד: תחושתי הסובייקטיבית היא שמשקל שיש הנוטים לייחס לחיבורים ולהמלצות הוא מוגזם. כמו בכל דבר – בכל דבר ללא יוצא מן הכלל – במשחק ה- MBA, גם מאחורי "ניפוח" (או, אם תרצה, "הדגשת") חשיבות החלקים האלה באפליקיישן יש אינטרסים (כלכליים). גם אסור לשכוח שבתי הספר בארה"ב (ורוב בתי הספר הטובים בעולם נבנו הרי במודל הזה, שנולד וצמח באמריקה) נזהרים – פשוט מכוח החוק היבש – שלא ליצור רושם של אפליה בין מועמדים. החיבורים וההמצלות יוצרים תמונה שכל אחד יכול להתקבל – ולא היא.

כמובן, בושה להגיש חיבור לא קוהרנטי עם שגיאות כתיב (כמו במקום עבודה, יש בתי ספר שרק יחפשו במה להיתפס כדי להעיף אותך, כדי לדלל את ה- pool שהם צריכים לבחור מתוכו), אבל לתחושתי, גבולות הגזרה הם די רחבים, ואם אתה לא כותב משהו ביזארי לחלוטין, לא זו תהיה הסיבה שיקחו או לא ייקחו אותך. כמובן, אם אתה לא בטוח באנגלית שלך, ועלול לעשות בושות – זה כן קריטי שעין מיומנת תעבור על החיבורים.

אסור לשכוח שמדובר, אחרי הכל, במוסדות אקדמיים בעלי מוניטין לרוב גם בתחומים אחרים, ולכן ציוני התואר הראשון הם חשובים מאוד. כמובן, גם ה- GMAT – שהוא, לכאורה, המכנה המשותף לכולם; אני כותב לכאורה, כי על זה בכלל יש לי הרבה מה להגיד: אני לא מבין עדיין, למשל, איך ה- GMAC משלים עם המצב שבו מאות אלפי סינים והודים פשוט מעתיקים את הבחינה – ובכך מעלים את האחוזונים לכולנו. מצחיק אותי לראות את הדיווחים שלהם על כך שאחוזי הנבחנים בקזאחסטאן עלו עשרות מונים בשנים האחרונות – כאילו הם לא מבינים מה הסיבה לכך.

לדעתי, זה יוביל בטווח לא ארוך לשחיקת ערכה של הבחינה (כבר עכשיו רואים שהמונופול מתחיל להישבר על-ידי האוניברסיטאות שמקבלות את ה- GRE, ויש כבר היום אוניברסיטאות בטופ שמעלות, לאט אבל בטוח, את הדירוג שלהן על-ידי מעבר איטי ל- GRE ככלי מאבחן מבתי ספר אחרים). עם כל זאת, בינתיים זה המשחק שנכנסנו מרצון לשחק בו, ואין על מי להתלונן – אבל חשוב להכיר כי יש כאלה שמצליחים להגיע בו ליתרון מובנה – ולכאורה, לא הוגן – עליך (לכאורה – כי הגבול בין "הוגן" / "לא הוגן" בתחום הזה הוא עמום מאוד). אגב, אני מציע בחום לחקור הלאה את חוט המחשבה שזרקתי כאן (הודעות יותר ישירות פשוט מצונזרות (זה לא מצחיק – כמו בימי סטלין, לא האמנתי עד שראיתי במו עיניי) בפורומים שנחשבים מובילים, כמו GMATCLUB (ברור למה: הם מרוויחים מן המצב הקיים, במישרין)). זה עשוי להשתלם מאוד למי שיבין.

שיהיה גם לך בהצלחה, ואל תשכח שמדובר בסה"כ במשחקי יוקרה של חבר'ה צעירים (פה בפורום, משום מה, קופצים כשמזכירים את מונח המפתח של "מותג" או "מוניטין" – אבל קראתי לא מזמן ראיון עם ראש ועדת הקבלה של קורנל, שאומר את הדברים בגלוי וללא כל היסוס).

בחיים האלה יש הרבה דרכים להצליח, וברשימות הפורבס לבוגרי ה- MBA יש אחוזים שאפשר היה לצפות למרשימים מהם. כל עוד הסוציאליסטים לא מצליחים לכפות גם על העולם העסקי את חסמי הכניסה למקצוע (כמו על עורכי-דין, רופאים או ספרים), לאדם אמביציוזי יהיה סיכוי להגיע להצלחה – בחברה חופשית. אין ספק שעבור שכירים, התואר הוא מקפצה מצוינת למשרה בחברות הגלובאליות, וזו הסיבה המרכזית לפנות לכיוון זה.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21941

To: All

---

חברות וחברים,

רציתי לעדכן את מי שהדבר חשוב ורלוונטי עבורו, כי משיחתי עם קרן פולברייט עלה כי כבר נקבע מועד לכנס היוצאים ללימודים לשנה הקרובה ("יום עיון 'טרום נסיעה'") – והוא יתקיים ב- 15/06/2011 במלון קרלטון בתל-אביב.

נמסר לי כי ההרשמה תתחיל לקראת סוף מאי, ומוצע להיות בקשר איתם (03-5172131) (אני שוחחתי עם גב' אהובה ברנפלד, אדיבה ומקצועית מאוד).

בהצלחה לכולנו.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21801

To: economics

---

אני בדעה שמכל אחד מבתי הספר בטופ אתה יכול להגיע לכל תחום שהזכרת, וההתמחות הייחודית שלהם היא, במידה רבה, ניסיון לאבחן את המוצר שהם מספקים מן המתחרים. בסופו של דבר, כל התוכניות הן תוכניות מאסטר במנהל עסקים, קורסי הליבה בכולם דומים עד כדי זהים, ומקורסי הבחירה – לרוב אלה פקולטאות שנמצאות באוניברסיטאות גדולות – אתה יכול לבנות לך התמחות במה שאתה רוצה (בייל – לך קח קורסים בפקולטה לרפואה; בשיקאגו – בפקולטה למשפטים, וכו').

לעניות דעתי, מה שחשוב הוא להתברג לשם, וכל שביל קריירה שהלכת בו עד כה – אפשר להפוך ב- spin המתאים – למשהו שאתה יכול "למכור" לבית הספר. הם גם מאוד נדיבים יחסית (חוץ מבתי הספר הפיננסיים, לתחושתי) בלקחת כיתה מגוונת (כדי שלאחרים יהיה מעניין, וכיוון שבאמת אנשים מרקע שונה תורמים לגיוון נקודות מבט ודיעות) – לכן לא הייתי ננעל על הייחודיות השיווקית הזו יותר מדי. בנוסף, בכל בי"ס פועלים מועדונים בכל תחום שאתה יכול להעלות על הדעת – פיננסים, הלת'קייר, יזמות – אז אתה יכול לכתוב בחיבור שתצטרף למועדון שלהם (תנסה ליצור קשר עם חברי המועדון מראש) וכך תמצא את מה שאתה רוצה (גם) שם.

ברור שצריך להיות קשר בין המטרות שלך לבין המאפיינים של בית הספר. אתה צריך להסביר למה אתה רוצה דווקא אותם (חוץ מהרווארד אולי, שנמאס להם כבר מכל ההסברים: הרווארד הוא בר רפאלי בעולם החיזור של ה- MBA, אתה לא צריך להסביר לה למה אתה רוצה אותה, ומה ייצא לך מזה).

אתה מגיש להם "חיבור מטרות-קריירה", ושם אתה צריך להציג שביל ברור ומחושב של התוכניות שלך לטווח הקצר לאחר ה- MBA, ולטווח הארוך – איפה אתה רואה את עצמך אחרי כך וכך שנים. המטרות האלה צריכות להתאים לרקע שלך (מבט לאחור – מה עשית בעבר שמאפשר לך לקוות שתוכל לפרוץ לתחום ולמכור את עצמך למעסיקים לאחר התואר) – וגם למאפיינים של בית הספר. לכן, אגב, אחד מהיתרונות שאני מוצא בתהליך הזה כשלעצמו – הוא אכן מעודד אינטרוספקציה והקדשת מחשבה נוקבת לשאלה איך הגעת עד הלום, ומה אתה עושה עם החיים שלך הלאה. מאוד בריא באופן כללי, ללא קשר לתוצאת המאמץ.

אתן לך דוגמאות: אתה בא מרקע פיננסי, ועכשיו אתה רוצה לחדור לתחום הפיננסי בסקטור ההלת'קייר. התוכנית בדיוק היא הוותיקה ביותר בתחום, הם קרובים ל- research triangle ששם אתה מקווה למצוא את ההתמחות שלך בקיץ – ולכן דיוק הוא הבחירה האופטימלית בשבילך. או, אם אתה בא מרקע של הנדסה ומעוניין ב- sustainability – אתה כותב ל- Ross שאתה קראת המון על ה- Orb Institute ועל פרוייקט ה- MAP שהוא ניסיון אמיתי בתוך התעשיה באמצע הלימודים – ומשם אתה מתכנן להגיע לתחום האנרגיה הסולארית, למשל, שלה נחשפת בארץ בעבודה הקודמת שלך.

בתי הספר מבינים לחלוטין שהמטרות שלך והמיקוד שלך יכולים להשתנות במהלך התואר (וחלק אומרים לך את זה במפורש אחרי שתתקבל). אני מניח שבחיבורים האלה הם בודקים את היכולת שלך "לארוז" את עצמך בחבילה שיווקית נוצצת שתוכל להימכר למעסיקים, וגם חשוב להם לראות שאתה אדם ממוקד, שהקריירה שלו מתפתחת בסדר הגיוני ורציף.

לכן התשובה לשאלתך היא: כן, בבירור – אבל לא בסדר שבו הצגת: אני רוצה דיוק כי יש שם הלת'קייר, אלא אני רוצה הלת'קייר כי יש לי ניסיון X שרלוונטי מאוד לתחום ושאותו אני רוצה למנף בעתיד למעסיק שלי – ולכן דיוק מתאים לי כמו כפפה ליד. אכן, צריך להקפיד מאוד על הקשר בין כל החלקים: ניסיון מקצועי בעבר – בי"ס X – קריירה עתידית בתחום Y – כדי לא להותיר את הרושם שאתה הולך לתואר רק בשביל הפרסטיז'ה (זה ברור לכולם, ולכן גם לא צריך להזכיר בחיבורים שהם נמצאים בטופ, כמה הם בי"ס מכובד וכו').

אפרופו נושא היזמות – הוא יכול להיות מעט רגיש, ותקדיש לזה מחשבה נוספת. קראתי דעות פושרות בעניין הצבת היזמות כמטרה. צריך לזכור שבתי הספר האלה מכוונים, במידה רבה מאוד, לשכירים בתאגידים הגדולים – השכר והבונוסים שלהם מדידים, ובכך מיטיבים עם הדירוגים ועם משיכות הלקוחות הבאים. יזם יכול להיראות לחלקם כמילה נרדפת למובטל / בטלן / לא מסוגל לעבוד בצוות, או כמי שלא זקוק להשכלה הזו בכלל ועוד ישחית את יתר הכיתה עם תובנותיו הציניות על הנלמד בספרים היבשושיים.

לך עם תודעה של עובד שכיר ממושמע, שמתקדם לאט לאט אבל ביציבות, וגם יודע לקחת יוזמה בגבולות המותר, ואשר רוצה להיות מנכ"ל עשיר יום אחד – זה נראה לי כ- modus operandi שהכי מתאים, באופן כללי, בהרפתקה הזו של הגשת המועמדות. יזמות – אולי להזכיר כמטרה לעוד 10 שנים לאחר שתצבור ניסיון אצל המעסיק X פוסט-MBA.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21795

To: economics

---

הנה כמה כיווני מחשבה, ובטח יוסיפו לך עוד:

– תירשם למייל-ליסט באתרי האוניברסיטאות שבהן אתה מעוניין, באתרים שמאחדים את האוניברסיטאות (MBA.COM, MBA TOUR וכו') – ככה תדע מתי הן עורכות את אירועי היחצ"נות שלהן. חלקם, במיוחד אלה שנערכים בארץ, מתפרסמים גם באתר הזה.

– לך לאירועים האלה, תתגבר על ביישנות (אם יש, צריך להיפטר מזה ומהר בעולם ה- MBA), דבר עם בוגרים / אנשי האוניברסיטה, תשאל שאלות, תראה התעניינות, תרשום אי-מייל של כל אחד ממי שדיברת איתו. יום יומיים אחרי המפגש שלח מכתב תודה, וכמה התרשמת, וכמה זה היה חשוב לך. כל חודש חודשיים שלח אי-מייל נוסף (לא להגזים, לבשל לפי הטעם) שמראה המשך התעניינות.

– אפשר גם לשלוח מכתב ישירות לאנשי ה- adcom באוניברסיטה, לשאול שאלות – אולי לקבוע פגישה. באירוע של דיוק, למשל, ראיתי חבר'ה שניצלו את בואה של הנציגה לארץ כדי להיפגש – בלי שעדיין הגישו אפליקיישן – לאחר תיאום זמן-מה מראש.

– חלק מהאוניברסיטאות שמחות לארגן סיור למי שבא, מצמידות סטודנט, ואפילו מראיינות אותך עוד לפני שאתה מגיש אפליקציה (מצוין לאוניברסיטאות שלהן אין (הרבה, או בכלל) בוגרים בארץ שיכולים לראיין אותך לאחר שתגיש ותגיע לשלב הזה, ושלא תצטרך לטוס אח"כ במיוחד).

– תמצא בוגרים – בפורום הזה, או דרך יועצים – להם בד"כ יש רשימה של חבר'ה שעזרו להם להתקבל בעבר והם ישמחו לעזור לך. אתה תזכיר את שמות הבוגרים (ושנה שבה הם סיימו את הלימודים) בחיבור שמיועד לכך, אז תשים לב שהבוגר שאתה מדבר איתו (ומזכיר לבסוף – רצוי, כנראה, לשאול להסכמתו, אם כי בהחלט אפשר לכתוב שהשיחה איתו הייתה ה"ניצוץ" שהצית אצלך עניין בבית הספר – לא יהיה, כמובן, יועץ הלימודים עצמו, כי באוניברסיטה יידעו לזהות את זה).

– מהניסיון שלי, רובם המוחלט של הבוגרים הם אנשים די נחמדים, ששמחים לעזור ולדבר על בית הספר שבו למדו, כי זה חלק מתרבות ה- MBA, וגם כי באופן טבעי אנשים גאים (ובצדק) בבית הספר שאליו התקבלו. בחלק מהאוניברסיטאות, המלצה של בוגר, או "אי-מייל תמיכה" ממנו לוועדת הקבלה, בהמשך להגשה ובנוסף להמלצות הרישמיות נושא משקל רב יחסית (בחלק לא, ואף לא מומלץ – וורטון, למשל, ממה ששמעתי).

– אם אתה יכול – סע לבקר בקמפוס (זה מצביע על מחויבות ונאמנות עתידית – כבר אמרנו שתהליך ההגשה מזכיר מאוד תהליך חיזור – במיוחד מצד מי שגר מחוץ לארה"ב), אבל לא חובה, כמובן.

– בחיבורים תצטרך להזכיר שמות של בוגרים ואנשי ההנהלה שאיתם דיברת, ואת האירועים שבהם היית (משאירים אי-מייל כשנרשמים לאירוע, בעיקרון זה מידע שהו traceable), אז תרשום לעצמך ותעקוב, כמובן.

– כפי שאתה רואה פה בפורום, ישראלים כן נוטים לשתף פעולה ולחלוק, ולי היו אינטרקציות חיוביות עם כל הבוגרים שאיתם דיברתי או התכתבתי באי-מייל, מכל האוניברסיטאות. אם יש לך מכרים / חברי משפחה שעברו את התהליך, ואפילו מזמן – תמצא אותם גם. לאירוע של שיקאגו, למשל, הגיע מישהו שסיים לפני משהו כמו 15 שנה והיום בתפקיד בכיר ביותר בתעשיה – והיה נחמד ונתן כרטיסי ביקור כאחד האדם – זוהי גאוות בית-ספר.

דבר אחרון: מעבר לכל השואו של ההכנה, שיחות עם בוגרים יעזרו לך לעצב תמונה פנימית על המקום שאתה הולך לבלות בו תקופה משמעותית בחייך: האם הם מתנשאים, האם הם רציניים, האם הם "יורמים" מלומדים או דקווא חבר'ה שאפשר לספר להם בדיחה טובה, וכו' .. אחרי-זמן מה תקבל מושג – וגם תראה דוגמאות אמיתיות איך אנשים מסתדרים עם התואר, מה זה נתן להם, איפה הם נמצאים היום, מתי חזרו / מתכוונים לחזור לארץ, עד כמה אירגון הבוגרים הוא חזק, כמה הם שומרים על קשר אחד עם השני, וכו'. בקיצור, בראש ובראשונה זה חשוב גם לך. אולי יש בית-ספר שלמרות ה"הייפ" תגיד בסוף, זה לא בשבילי, חבל על המאמץ לכתיבה ועל ה- 200-250-300 דולר דמי הרשמה, ואולי יהיה בי"ס אחר שלא חשבת עליו ברצינות, ופתאום תתאהב ברעיון לאחר שתשמע דיעות והשקפות שונות. אתן לך דוגמה: ללא שיחות כאלה עם אנשים שחוו את התהליך, לא הייתי יודע, למשל, על בי"ס אולין בוושינגטון שחזק מאוד בשליחת אנשים לעבודות בממשל, או גוזטה (אמורי) שמחובר מאוד לקוקה קולה, ועוד.

בקיצור: צא מ"אזור הנוחות" שלך, תיפגש עם אנשים, שמור איתם על קשר – הכנה טובה למה שצריך לעשות בלימודים בכלל, וכנראה, להצלחה בקריירה בכלל.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21793

To: nyaniv

---

nyaniv!

המון, המון תודה על תשובתך האינפורמטיבית, המפורטת – והעיקר, הכנה.

אני אישית מאוד מתחבר לדברים שאתה אומר, והם באמת מעשירים את תמונת עולמי באשר לכל נושא ה- MBA והמעבר הכרוך בכך לתרבות אחרת; אני משוכנע שכך הוא גם עבור רבים אחרים, שבינתיים הם רק קוראים "פאסיביים" בפורים הזה.

הישגיך מרשימים ביותר, במיוחד על רקע העובדה שעשית את המעבר עם משפחה ועם ילדה קטנה.

המון בהצלחה בהמשך הקריירה – ותמשיך לשתף עוד, אם תוכל, בחוויות ובמחשבות.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21782

To: nyaniv

---

NYANIV, תודה על הדברים שלך, והם ממש לא נופלים על אזניים ערלות.

הסתכלתי על הפרופיל שלך וקראתי את הודעותיך כאן בפורום, ואני חייב להגיד שמאוד התרשמתי: ראיתי, אם תרשה לי, אדם שמקבל החלטות בוגרות ולא נכנע לגחמות אמוציונאליות ואופנות שיווקיות, שגם אני – איך אמרת, בתור בן-אנוש – חש כי משפיעים גם עלי, ואולי יותר מדי.

אני חושב שהשיקולים שאתה פורס כאן הם משכנעים מאוד, ורציניים ביותר כאשר מסתכלים על העולם האמיתי, ולא דרך משקפי המארקטינג הוורודים שמלבישים עלינו כמעט בכוח. כשאני נמצא בעיצומה של הקלחת הזו של ההגשות, אני רואה שהעולם הזה הוא הרבה יותר ייצרי, יש בו pecking order קשיח כמעט מעולם הג'ונגל, וכל החלטה או דירוג או ציון מעוררות שלל תחושות אצל כל השחקנים, שהם מטבעים (self-selection הבסיסי ביותר, כבר אמרנו?) רגישים למה שהסביבה חושבת עליהם – אחרת לא היו דוחפים כל חייהם לשינוי, לשיפור עצמי, להתקדמות. לוקח המון משמעת עצמית כדי להתרחק ולהתנתק מן ה- hype הזה, וזו הסיבה שדבריך וגישתך המאוזמת, הרגועה והרצינית – באמת מעוררים כבוד.

אחרי שקראתי את הפרופיל שלך, גם אני מתחיל לחשוב שלא הייתי צריך להתעלם בכזו קלות מן האופציה הקנדית. גם פה אתה צודק, ונטייתי לפעמים להכליל ולראות את הדברים שחור-לבן פגעה, כנראה, רק בי עצמי ולא באף אחד אחר.

השאלה הגדולה בעיניי הייתה האם לתת פייט, ולנסות להיכנס לאחד מה-טופ, או לוותר מראש ובאמת לעשות self selection out? או, במילים אחרות: השאלה היא האם אתה בוחר או שאתה נותן שיבחרו אותך? כנראה, פה כל אחד עושה את השיקולים שלו, ומנסה למצוא את ה- sweet spot בין המשאבים (הזמן, וגם הכסף) בין הרצון לבין היכולת. לי אישית היה מאוד מאוד חשוב לתת את כל הפוש השנה, כי אני מרגיש שהגיל – למרות שגם בזה בתי הספר לא מודים – הוא אחד השיקולים המכריעים (הם רוצים לעצב אותך ולקחת קרדיט על הצלחתך, והאמת היא שנכון שסטודנטים מבוגרים יותר הם ציניים יותר ופחות נוטים להסתגל לעולם הזה שלפעמים יכול להיות מאוד מאוד צבוע). מבחינתי, לחכות עוד שנה לא בא בחשבון (שיקול אישי), גם ככה התחלתי את התהליך מאוחר מאוד (בגלל נסיבות אישיות חריגות). במבט לאחור, בגלל ששיקול הזמן היה קריטי בשבילי, "התפשרתי" על מימד אחר – וכל התהליך עלה לי הרבה מאוד כסף, ואני ממש לא בטוח שזה היה מוצדק. לא הספקתי לחקור הרבה על אופציות אחרות ואכן הלכתי שבי אחרי המותגים – מה שנראה לי שעושה כל צרכן עם טעם לא מפותח כשהוא רוכש מוצר שחדש לו.

יצאתי מנקודת הנחה – ילדותית, היום אני רואה זאת – ש- MBA הוא המצאה אמריקאית, ולקנות אותו במדינה אחרת ובתרבות אחרת זה כמו לקנות בושם צרפתי מפורטוגזים.

בנוסף, וזה העיקר, אני מתחבר מאוד לתרבות הקפיטליסטית האמריקאית, הבנויה על תחרות – שאמנם מוציאה מאיתנו את המיץ כשאנו משתתפים במירוץ – אבל גם מספקת לנו את כל פלאי הציווילזציה כצרכנים. אני גם מאוד מאוד מודאג מהכיוון שאליו צועדת ישראל, וחושב שהלך הרוח הסוציאליסטי שחוצה כאן שכבות אדירות בציבור ובעיקר, בנבחרינו בכנסת (אין הבדל בין המפלגות בסוגיית הגבלת שכר הדירקטורים, או בתקיפת חברות הגז והנפט על רקע אימוץ דו"ח ששינסקי) – שזו כמעט החלטה ייצרית אצלי – לצאת כמה שיותר מהר מאווירת המחנק הקומוניסטית שאני חש שסוגרת עלי, ולטבול בים התחרות האמריקאית. אני מקווה מאוד שהתואר גם יקנה לי את הכלים, הקשרים והמשאבים להשפיע על עתידה של מדינת היהודים היחידה שלנו הרבה יותר ממה שאני יכול לעשות במעמדי היום.

על הרקע הזה – אני חייב להגיד לך שקנדה מפחידה אותי קצת, וגם בה אני רואה יסודות מדאיגים של סוציאליזם: "ועדות טוהר הביטוי", בירוקראטיה מסועפת, ומערכת בריאות מולאמת – בדיוק כמו בישראל. מאוד הרתיע אותי גם הסיפור של אחד המושלים שכשהיה צריך לעשות ניתוח לב – הוא טס לפלורידה (בדיוק כמו אולמרט שלנו – תעודת עניות לו, ולמערכת הבריאות בארץ שעליה היה אחראי) – והגדיל ואמר, הצבוע הנאלח הזה, שכשהוא נבחר לייצג את הציבור (ולתמוך בממשל סוציאליסטי) הוא "לא ויתר על זכותו לקבל את הטיפול הטוב ביותר". זה הזכיר לי את ההחלטה של בית המשפט העליון שלנו שאישר את האיסור להקים בי"ח פרטי בישראל בטענה שמולאה כבר מיכסת המיטות בקולחוז … סליחה, במחוז. בעיניי, זה מזעזע, ובשורה התחתונה – פשוט מסוכן, כי הבריאות זה הדבר הכי יקר שיש לנו.

ברור לי לחלוטין, כמובן, שעל הסקאלה בין ברה"מ לבין ארה"ב קנדה נמצאת הרבה יותר קרוב לקפיטליזם, אבל היסודות האלה לא בריאים, וממה שאני קורא אני לא מזהה גם נכונות חברתית להילחם בבירוקרטים שחונקים את יצרני העושר, בדומה לטי-פארטי ולרפובליקנים בארה"ב. אלה תהליכים חברתיים של "ריצה לתחתית / לבינוניות" שדומים מאוד, בעיניי, למה שקורא בישראל, וזה לא מנבא טובות לעתיד למדינה שאיתה, כך או אחרת, אתה קושר את חייך ואת חיי משפחתך. וגם קר אצלכם – אבל זה, כמובן, שיקולי עשירי.

באשר לחוב – ממה שקראתי, השד לא נראה נורא כל כך – כי אנשים עובדים בקיץ, מקבלים מענק חתימה ויחסית די מהר גומרים עם זה. אחת המנטרות שרצה בפורומים בחו"ל היא: "תנסה להתקבל לבי"ס הכי טוב שאתה יכול, וברגע שהתקבלת לאנשהו – תשכח מזה ותתרכז במשימות אחרות". מכל מקום, אני מרגיש שאני אישית כרגע בספק אם אוכל להרים אפליקציות נוספות – לא נפשית ולא כספית – אבל אם אעשה את זה, קנדה היא בהחלט על הרדאר עתה, ולא מעט בזכותך.

תרחיב, בבקשה, אם אתה יכול, בנושא של העמדת הלוואות לסטודנטים על-ידי האוניברסיטאות הקנדיות, ללא ערבים – כמו שעושים בארה"ב.

האם השיטה בקנדה בעניין התמחות קיץ כמקפצה לעבודה קבועה אחרי שנתיים היא דומה?

כמו-כן, הזכרת את נושא הויזה לארה"ב ויתרונות של עבודה בתאגיד גלובאלי – אתה מכיר חבר'ה ישראלים שלמדו בקנדה ולבסוף עשו את המעבר לחברה אמריקאית? כמה זמן זה לקח, ועד כמה קשה, להתרשמותך, היה התהליך?

האם – שאלה מתתבקשת על רקע הנהירה הכללית – תואר בי"ס-צמרת קנדי מאפשר הסבה ל- IB או לקונסאלטינג בחברות הרציניות, בדומה לתואר האמריקאי?

לבסוף – תודה רבה לך על זה שאתה מוצא זמן, כמו בוגרים אחרים שתורמים המון מניסיונם ומחכמתם לפורום הזה – לקרוא ולכתוב כאן, אפילו אחרי שהשלמת את המשימה הענקית הזו של לימודי MBA.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21772

To: razia

---

Thanks for clarifying the issue!

Could you please elaborate a bit on the following statement: "the higher ranked the MBA program is, the less networking you need to do" ?

You mean, networking directly with the people from the banks or in general: with alumni, etc.?

Also, from your experience and observations, how hard is this "shmuzing" thing at the very beginning of the program for someone who just landed there two months ago? Are there really any Israelis without finance background who got summer internships with IB? I thought it's extremely rare given the demands of the field, and if happens at all, it is only for the few lucky ones only at the core "finance" schools – am I wrong on this also?

Thanks for sharing the info!

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21770

To: All, economics

---

אגב, אפרופו תחילת הגיוסים ל- IB, הנה עדות עדכנית של מישהו מקולומביה, שתומכת במה ששמעתי מבוגרי דיוק:

I can't speak to Booth's recruitment cycles, but I know that at CBS, internship recruitment starts as early as September your first yr, with firms having weekly presentations on campus and informational interviews at their head offices in NYC every Friday (no classes on Friday just for this reason).

http://forums.businessweek.com/n/pfx/forum.aspx?tsn=12&nav=messages&webtag=bw-bschools&tid=86981

אולי הסתירה שהתעוררה עם דברי באי הפורום המלומדים בסוגיה הזו נובעת מן ההבדלים בין בי"ס אחד למשנהו: למשל, בתי הספר ה"פיננסיים" / היוקרתיים יותר, אם תרצו, מתחילים לגייס יותר מוקדם – ולאחר מילוי ה"מכסה" פונים לבתי ספר אחרים; אולי מגייסים למחלקות אחרות / מקומיות בבתי הספר הנוספים – אם כי לפי מה שקראתי, מבחינת הבנקים עצמם תהליך הגיוס הוא אחיד, ולהם לא ממש משנה מאיזה בי"ס אתה מגיע: ברגע שקיבלת את הראיון הזה אתה מתחרה כבר עם כל היתר מכל בתי הספר שהם מגייסים מתוכם.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21761

To: economics

---

בהמשך לתהליך הפמיניזציה שעובר כל מועמד ל- MBA (ע"ע התנהגות בלהקת בעלי-חיים בנוכחות ה- alpha-male שאחראי על חלוקת האוכל והנקבות), אני חייב להגיד: "תודה, לא היית צריך" (ולהסמיק קלות, בצירוף תנועת כף-יד עדינה).

אכן, לכתוב משפטים מחוכמים זה בערך הדבר היחיד שאני יודע לעשות טוב (בשיח העסקי זה נקרא marketing skills, לא?). מקווה שמישהו חשוב אי-שם בצפון קרוליינה או במישיגן יסכים איתי שנקודת השקפתו הייחודית של עו"ד לבנטיני חלק-לשון פשוט קארדינאלית להעשרת הגיוון בכיתתם השנה

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21757

To: dvasht

---

הי dvasht.

תודה על הפוסט, ובייחוד על ה- reality check. למעשה, אתה תומך במירב הנקודות שהעליתי, וטוב לראות בר-סמכא מסכים איתך : חשיבות היוקרה, 2 התעשיות שפתוחות לזרים, מרכזיות שאלת המעמד המשפטי שלך.

הלוואי וגם אתה צודק לגבי ה- GMAT. אני מבטיח להזמין את כל הנוכחים לסיבוב בירות על חשבוני אם אני מתקבל עם ה- GMAT שלי לאחת מהטופ-10 לפי BW

לגבי ראיונות ל- IB – אני לקחתי את זה מבוגר דיוק שהיום עובד בחברת השקעות המובילה בישראל. אולי זה היה ככה בתקופתו, אולי זה השתנה, אולי אני לא הבנתי נכון, אולי הוא שכח – מכל מקום, תודה על התיקון, וטוב שיש אותך בפורום. זה גם מרגיע אותי, כי זה אומר שלא הכל אבוד גם מהבחינה הזו.

לא אמרתי שסטרן זה רע. דווקא אמרתי שזו תוכנית מאוד יוקרתית, הלוואי – אם כי החיבור מס' 3 שלהם הוא פלצני בעיניי, מצטער, ואני לא אוהב את הגישה הזו. מותר לי, לא? אני גם לא יודע למה אתה חושב שלא הגשתי לסטרן? האמת היא שדווקא כן הגשתי, ואני עדיין מחכה לתשובה (אגב, סטרן – ייאמר לזכותם – לפחות כן נותנים חולצה למוזמנים לראיון).

תודה על הטיפ על ה- Healthcare. חששתי מזה, אבל שמעתי גם סיפורי הצלחה – במיוחד מ- research triangle שאתה מדבר עליו.

סוף סוף התותחים הרציניים (לא לפני שעיצבנו אותם כהוגן עם שטויות לא מבוססות ) מטילים את מלוא כובד משקלם בשיח טירונים – וזו הרי כל המטרה – להתבשם מניסיונכם!

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21754

To: epony

---

Epony, אחלה פוסט!

מה אני אגיד, הלוואי ואתה צודק לגבי ה- GMAT. אני עצמי לא הוצאתי ציון מזהיר כמו שהייתי רוצה, אבל נראה לי מטומטם לבזבז ימים יקרים כדי לתרגל שוב חידות טריוויה שהקשר ביניהן לבין הצלחתי העתידית והעכשווית הוא מקרי בהחלט. עשיתי, הגשתי, ומה שיהיה – יהיה. מי שלא מסוגל לראות את הפוטנציאל שלי – בעיה שלו. כבר יצאתי מהגיל הזה של "תרקוד היא אמרה לי, תרקוד", ולכן אני די מתעצבן מהמשימות ה"קריאטיביות" כמו של שיקאגו ושל סטרן, שנראות לי, מצטער, משפילות.

לגבי דמי רישום – מותר לנו להישאר חלוקים. אני אישית לא חושב שאפילו הרווארד מזלזל ב- 2.6 מיליון דולר. מכל מקום, המשקל היחסי של דמי הרישום עולה ככל שיורדים בסולם היוקרה, כי לא לכל האוניברסיטאות יש קרן כמו של הרוורד, ולמעשה היא די ייחודית בהיבט הזה. דווקא הנתונים שאתה מביא על הכמויות של חבילות ההרשמה וכו' מחזקות את ה"שמועות" – ואלה אכן שמועות – כי לא קוראים את כל האפליקיישנז, פשוט כי אי-אפשר – וחותכים לפי GMAT, ציוני התואר הראשון, או סתם ככה כי בא להם.

הטיעון של מוצר / לא מוצר – מותג / לא מותג – נכון שאפשר להגיע לאותו מקום (בערך) גם בסובארו וגם במרצדס, גם מוורטון וגם מקנטאקי, אבל שוב, השאלה היא של סבירות, של קלות, של נוחות ושל סיכויים. לחכות 5 שנים את כל התהליך בקנדה, או לנסוע לירידי תעסוקה – במקום לנצל את מה שמביאים לך על הצלחת לקמפוס – בעיניי, יש הבדל לא קטן. גם אתה הלכת ל- INSEAD ולא לסקולקובו במוסקווה.

לאנשים קרייריסטים חשובים סמלי סטאטוס by definition, אחרת לא היו מגיעים עד הלום. הסיפורים על "יציאה מהקופסה", "אתגר עצמי" וכו' – כבודם במקומם מונח (המקום הזה הוא בד"כ בחיבורים "Why MBA, why now"), אבל, בשורה התחתונה, אינם אלא עטיפה חיצונית חלקה כדי שקל יהיה לבלוע – לנו עצמנו ולסובבים – את הגלולה המרה של ההכרה הצינית שאנחנו, בסופו של דבר, רודפים אחרי הכסף והכבוד – בלי להסתכן בדיסוננס קוגניטיבי (התנגשות בתפיסה העצמית שלנו כאנשים ערכיים שהכסף והיוקרה הוא לא הכל בחיים בשבילם).

שוב, מותר לנו לא להסכים ואפילו לא להודות בפני עצמינו שנקודת המבט האחרת היא הצודקת.

מאיפה נבנים הדירוגים? מדוע עולים ציוני ה- GMAT בהתמדה על פני השנים? מה, זה נוצר סתם, באוויר? אלה המועמדים שדוחפים כל הזמן – קרי: אנחנו; זה מרוץ חימוש מתמיד בתוך ה-עדר הקרייריסטי שמחפש את המקום היוקרתי יותר, שיביא למשרה נחשקת ומכניסה יותר, ושייתן אישוש לתחושת הערך העצמי, שמוגדר, מה לעשות, אצל אנשים מוחצנים (אחרים לא ישרדו) דרך ההכרה החיצונית. כלשון הכתבה שהתפרסמה לא מזמן בגלובס, "אין מה לקנא באנשים אמביציוזיים, זה בא מחסכים". אותי לא תשכנע אחרת: תואר ה- MBA מיותר מבחינה אקדמית, ועיקר ערכו הוא ביוקרה (מותג) שהוא מקנה.

נקודה אחרונה: פיזור האפליקציות. מניסיוני הדל, כשמכינים 2 – 3, היתר כבר די דומה. למעשה, אחת החוכמות היא לבחור תוכניות שהחיבורים שהן דורשות לא שונים באופן מהותי אחד מהשני (באתר ארינגו יש עמוד שממפה כאלה). נכון, יש תוכניות מעצבנות כמו שיקאגו וסטרן, שדורשות ש"תשפיל את עצמך באופן יצירתי", אבל אני לא בטוח שהמתכונת הזו תשרוד לאורך זמן; גם ככה שיקאגו ביטלו השנה את המצגת, ולא כל האנשים ה"רציניים" שאתה מדבר עליהם אוהבים להעלות סרט ביוטיוב כמו איזה טינייג'ר מתלהב. בקולומביה, לדוגמה, יש אפליקיישן די פשוט, והיא מסתדרת לא רע מכל הבחינות.

כל בתי הספר מלמדים את אותם דברים בסיסיים, וכל התוכניות בטופ מובילות לאותו מקום. זה לא משנה לאן תתקבל, רצוי כמובן לשאוף ליותר, אבל מאוד חבל לא להגיע לשום מקום, וגם זה קורה. לבית הספר אין יכולת לדעת לכמה בתי ספר הגשת, וניסיון להתעלות על עצמך כדי למצוא את ה"FIT" החמקמק הוא הוא זה שגוזל זמן. לא צריך כמובן לזלזל ולטעות בשם בית הספר כשאתה עושה "מצא והחלף" ב- WORD, אבל נקודות הייחוד של כל בית ספר ידועות לכולם, המקום לכתוב על זה מתרכז בדרך כלל בחיבור אחד – "למה X?".

מצטער (ואני אוהב את הפוסטים שלך, שלא תטעה), הטיעון של "נראה לך רציני שאתה מגיש לכמה בתי ספר ואז בוחר" – לא מרגש אותי. אם הייתי יכול פיזית, הייתי מגיש גם לכל ה- 15. להם מותר להעריך אותנו על פני עשרות פרמטרים לא ידועים ולא אחת, פשוט סותרים (תכתוב חזון קריירה מפורט – זה מגוחך שאתה חוזה קדימה מה תעשה; תראה את הייחוד שלך / זה מצחיק לראות אנשים צעירים שכל אחד מהם מציג את עצמו כאיזה גיבור של זמנו, וכו'), לדחות אותנו בלי לתת הסברים – ולנו אסור להתגונן באמצעות פיזור האפליקציות? בכלל, כל התהליך הזה נורא מזכיר לי משחקי חיזור, משום מה: ספר לי למה אני הכי יפה … כן את הכי יפה, אלא אם כן מלכת הכיתה מזמינה אותי לצאת. לא, אבל אני אתן לך מלגה – אז תבוא אלי? מצטער, את ירדת שני מקומות לפי ביזנס ויק, ושלחת השנה רק 18 אנשים למקקינזי .. אני הולך להיא מניו-יורק, שהיא אולי קרה יותר אבל קרובה לדיסקוטקים שאני אוהב …

אנחנו אנשי עסקים לעתיד, אחרי הכל (בשאיפה לפחות :)) – אז מותר לנו לפזר סיכונים (אם כי, כמובן, לעשות את זה בחכמה, כדי שהחברה חסרת הבטחון שלך לא תחשוד שאתה מתכנן לברוח עם החברה שלה).

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21750

To: epony

---

אהבתי את ההשוואה לבקו"ם! זה מצחיק, ויש בזה מידה רבה של צדק.

יחד עם זאת, למי שמגיע מבחוץ – ובוא נניח שהוא גם לא נולד אתמול, הספיק לעשות דבר או שניים בחיים, וטעם את טעמו של השיווק על שלל צורותיו – דווקא יכול להיות מבט מרענן וכן על כל התעשיה.

אני לא בעסקים של MBA consulting, ואין לי עניין לעודד מישהו להגיש אפליקציות אבודות מראש. כשמדובר בתעשיה (הן MBA, והן PRE-MBA) שמגלגלת כסף, והרבה כסף – "מידה בריאה של ציניות" היא אכן דבר נחוץ, איך שזה נראה לי.

למרות שאני מסכים עם חלק ניכר מהדברים של epony, זו כל הפואנטה הרי של הפורומים האלה – שאנשים יוכלו לקרוא ולגבש את דעתם בעצמם. צריך לשמוע מגוון דעות שונות – מלומדות, ציניות ואפילו מטומטמות – כדי לדעת מפני מה "להתחסן" בעתיד.

הטיעון של 3000 תוכניות ה- MBA בעולם והאחוז העליון מתוכם – הוא טיעון חלש, בכל הכבוד. זה כמו בלימודי משפטים: יש 4 אוניברסיטאות, המרכז הבינתחומי, ועוד שלל מכללות. כל אחד מהמוסדות אכן יקנה לך תואר פורמאלי במשפטים, אבל לא כל אחד יוביל אותך להתמחות במשרד גדול או נחשב, וכפועל יוצא מכך, כל הקריירה שלך תקבל כיוון אחר – אם בכלל תמצא עבודה. זה לא אומר שמי שסיים תואר במכללה הכי פחות יוקרתית לא יכול להצליח, או שמי שגמר את העברית בהצטיינות לא יכול ליפול – אבל זו שאלה של הסתברויות וסיכויים, ונקודת זינוק. זה טריוואלי, ולא מצריך ויכוח – כולם רצים אחרי היוקרה, במיוחד אנשים אמביציוזיים שפונים ללימודי MBA. הקריירה נמצאת בראש מעייניהם, וזה אכן self-selection אולי הראשון מבין כולם.

כיוון שכך, זהו סוד גלוי שצריך לנסות להתקבל רק לצמרת של אותן ה- 3000, כי כל היתר זה באמת לשרוף את הכסף סתם. לכן מה שמשנה ומעורר את מירב הדיונים – הוא המשחק בתוך התוכניות המובילות, וכל מה שמחוצה לו – הוא די רטוריקה ריקה מתוכן. לכן הוויכוח מתמקד באותן התוכניות, בשאלה מה בדיוק מרכיב את ה"טופ", ואיך הן מדורגות ביניהן.

אני מדמה את הויכוח הזה למוצר יוקרה אחר: מכוניות. מה עדיף? BMW, AUDI, מרצדס, מייבך, וולוו, רולס-רויס, פרארי או אסטון מארטין (אפשר לזרוק גם דגמים שונים של אותו יצרן לקלחת)? כולן הרי קופסאות פח עם מנוע בפנים, ולכולן פוטנציאל להביא אותך מנקודה א' לנקודה ב' – איזו תבחר? למי שמייבך יקר לו (המחיר בשנות חיים או חודשי לימוד GMAT), מתחיל להגיד שהוא היה לוקח AUDI A8, שהיא עולה כמה עשרות אלפי דולרים פחות, אבל מכונית מצויינת לא פחות, ובכלל זכתה בתואר בתערוכה בדטרויט .. ואין לזה סוף. כל עוד זה טופ – זה טופ, ועל זה אני חושב שאפשר להסכים. אף אחד לא יתחיל להגן כאן על סובארו, כי סובארו אפשר לקנות כאן בתואר שני במנהל עסקים בבר-אילן (בלי לזלזל, חלילה).

באשר ל- GMAT: הסיפורים על אנשים עם פחות מ- 700 שהתקבלו לאוניברסיטאות המובילות הם, למרבה הצער, אנקדוטאליים וניתן לספור אותם על אצבעות כף יד אחת. לכל יועץ קבלה יש כאלה, והוא אוסף אותם באדיקות, אחד לאחד, על פני השנים כדי להגדיל את מאגר הלקוחות הפוטנציאליים, שבאופן רגיל היו מוותרים על הניסיון. זה אכן קורה, אבל אי אפשר לבנות על זה, ולא ראיתי שום סטטיסטיקה מסודרת, של אף גוף, שיכולה לנבא את ההצלחה לבעלי GMAT לא מזהיר. זה הכל – אנקדוטות, ומקרים ספוראדיים פה ושם.

תמונה מייצגת (מעט) יותר אפשר למצוא, למשל, בפורום של GMATCLUB, שם יש טבלאות עם נתונים של אנשים שמתקבלים, שנות ניסיון ונתוני ה- GMAT. ציון 720 שמפרסמת באתר אוניברסיטה נתונה – יכול להיות גם ממוצע וגם חציון, ועדיין הפיזור מסביב יכול להיות בין 700 ל- 740. זה לא אומר כלום. גם הטווח לא אומר כלום – מה שחשוב הוא מידת ההצטברות סביב ה"מרכז". שני אסטרונאוטים או אלופי ארה"ב בריצה שהתקבלו לסטרן עם 590 לא משפיעים על הנתונים הסטטיסטיים המפורסמים. האוניברסיטאות הן גם בעסקי השיווק, ולכן הנתונים הסטטיסטיים נבחרים על-ידיהם בקפידה – בדיוק בשל חוסר יעילותם. לא ראיתי שמישהו מבתי הספר מפרסם נתוני סטיית תקן, אבל אשמח לטעות. גם האוניבריסטאות מעוניינות שיפנו אליהן כמה שיותר – כי לדחות רבים מגדיל את הסלקטיביות, ונגיד בהרווארד: 300 דולר דמי הרשמה כפול 8773 נרשמים זה 2.632 מיליון דולר – מדי שנה רק על בסיס החלומות של הנאיביים (88 אחוז מהם נדחים).

ואם בתי הספר לא מפרסמים את הנתונים השלמים, ברור שליועצים שחיים באקו-סיסטם הזה אין את כל המידע, וגם אם הצליחו לצבור אותו לאורך שנים – הם לא יפרסמו אותו לעולם, אלא יסתפקו בהצהרות עמומות "אם לא תנסה, ברור שלא תתקבל", "היה מקרה בשנת 1984 שבחור ישראלי התקבל להרוורד עם GMAT 440, וכו'".

אני לא בא, חלילה, לתקוף את היועצים, הם עושים עבודה חשובה – אבל שוב, כמו כל גורם בעל אינטרס, צריך לקחת את דבריו עם grain of salt, ולברור מהכלים שאתה קונה את מה שחשוב לך.

בקיצור, אני לא רואה מקום לסגת מהמסקנה שלי: צריך להוציא GMAT כמה שיותר גבוה – אבל לא לבזבז שנים על ההכנה, ולהכין חיבורים והמלצות כמה שיותר טובות (אגב, ההמלצות, לדעתי, לא מוסיפות הרבה, כי ממליצים של רוב המועמדים הם אנשים עסוקים, שאין להם כוח להתחיל לכתוב גיליונות של 5 עמודים, והם מבקשים מהמועמד להכין להם משהו. בסופו של דבר, המועמד כותב את הכל לבד – את החיבורים ואת ההמלצות, ובתי הספר יודעים את זה טוב מאוד; ההמלצות הן בסה"כ המשך החיבורים שמסופר בגוף שלישי, ולכן מקפידים שם שלא תהיה חפיפה או חזרה, וכל האפליקציה תצא "מעוגלת" – כלומר, יש פרטי מידע שעדיף שיסופרו מפי הממליץ, ולהיפך).

אחרי שמכינים אפליקציה חזקה – צריך לפנות לבתי הספר בפיזור כמה שיותר רחב, כדי למקסם את סיכויי הקבלה לטופ. השיקולים של ה- adcoms הם כל כך רבים ומגוונים, כך שאין סיכוי בחיים שתדע למה דחו אותך, והאם בכלל קראו את האפליקיישן שלך (יש גם דעה כזו: פשוט לא קוראים את הכל. כי מה תעשה? כלום!) אולי לא אהבו את התמונה שלך ב- TOEFL – איש לא יספר לך על זה, וכל מה שהמועמד יכול לעשות זה למקסם את הגורמים שכן בשליטתו: GMAT, חיבורים, ומספר בתי הספר.

הטיעון של FIT נראה לי, בכל הכבוד, כ"מושג שסתום" עמום אולטימטיבי, האמצעי האחרון לדחות את המועמד בלי להודות שזו פשוט "גחמה". אכן, למועמד צריך להיות חשוב עם מי הוא ילמד, והאם קר בקמפוס בחורף – אבל אני מניח שרבים יסכימו לסבול את הקור בשיקאגו במשך כמה חודשים, כדי להוסיף את המותג הזה בקורות החיים. בסופו של דבר, ברוב המקרים לא המועמד בוחר, אלא בוחרים אותו, ומעטים הם בני המזל שנשארים עם בחירה מבין יותר משני בתי הספר לאחר ההגשות.

אנסח את זה בפשטות: קודם תתקבל, אחר כך תתחיל לבחור (הכסף של דמי רישום גם ככה בטל בשישים אל מול ההוצאות שצפויות לך).

בסופו של דבר, אנחנו נמצאים בשוק של קניית מותג – וזה שם המשחק. כל עוד זה מותג עילית – בגדול, אכן אין הבדל דרמטי ביניהם, ואני לא חושב שיש מישהו שפוי, במיוחד מבין הזרים שמהגרים למדינה אחרת, שיחשוב שאם התקבלת ל- MBA, העבודה מובטחת לך.

הדירוג שלי של בתי ספר "פיננסיים" – שאמרתי מן ההתחלה שהוא פנימי וסובייקטיבי – מבוסס על אחוז הבוגרים שנשלחים לתחום הפיננסי פוסט-MBA, וכפועל יוצא מכך, מדווח את המשכורות הגבוהות ביותר, ומושך את הרייטינג של האלמה-מאטר שלו – והוא, אגב, תואם, כמעט אחד לאחד, לדירוג של בתי הספר האמריקאיים של FINANCIAL טיימז.

בסופו של דבר, אני אישית שמח על כל תגובה – וברצון אומר תודה עליהן – כי הן מעשירות את תמונת העולם שלי בנושא המרוץ ל- MBA, ומחזקות – או מחלישות – את התובנות (הסובייקטיביות להחריד, כמובן) שהגעתי אליהן.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21741

To: economics

---

הרשימה שאתה מתחיל לגבש טובה. הייתי בהחלט מוסיף את קלוג, שיקאגו נמצאים בתנופה סנוביסטית, וחשוב להם מאוד GMAT גבוה ורקע אקדמי חזק, למרות כל הסיפורים על הגיוון והפתיחות. גם להם יש "חיבור מס' 3" פתוח כזה, כמו לסטרן, ור' השגותיי בעניין. לגיבוי, היית חושב על צפון קרוליינה – יש כאן בפורום בחור שסיפר על כך שהם מאוד ידידותיים לישראלים, אז אולי כדאי לשאול לעצתו.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21740

To: Or.R

---

הי Or.R. תודה רבה על הפוסט המצוין והאינפורמטיבי כל כך, ועל הפרספקטיבה החשובה של מישהו שכבר עשה את זה, ובגדול – עבורנו, הטירונים שרק בתחילת הדרך (וגם זה עוד לא סגור בכלל).

אני אכן ניזון מפורומים ומחומרים ברשת, וגם משיחות עם סטודנטים, בוגרים ואנשים שחיו בשוק האמריקאי. לחלוטין אין לי יומרה להמשיג את כל התמונה, אם כי עודני בדיעה שלהיכנס לבי"ס להבדיל מלהצליח בו ובמציאת עבודה אח"כ – זה סט כישורים שונה, גם אם חופף במידת-מה.

אני האדם האחרון שאפשר לייחס לו התבטלות בפני הדירוגים. אני חושב שזה ילדותי ובאיזשהו שלב הופך להיות פשוט פתטי בין אנשים בוגרים – כמו לשאול חבר לכיתה "כמה GMAT קיבלת?". זה מעיד יותר על רדידותו של השואל מאשר על משהו אחר. עם זאת, נדמה לי שכמעט כל צרכן חדש נאלץ בהתחלה ללכת על המותגים המוכרים בשוק (ההשכלה) עד שהוא מפתח טעם מתוחכם יותר. גם אתה הלכת לדארדן ולא לאיזה אונ' חסרת שם, וגם אני, אם לא הייתי מפספס את הדד-ליין מרוב ההגשות, הייתי פונה גם לשם.

לצד כל זאת, כמו שאי אפשר להאשים אדם בכך שהוא מחפש תנאים טובים יותר לעצמו (אנחנו בכלל כולנו, כנראה, בעיניי רבים אחרים רודפי-רייטינג ובצע, "נפולת נמושות" שחשוב להם יותר סיר הבשר מאשר החובה הציונית הקדושה לעשות מילואים כל שנה, כל החיים) – אי אפשר לבוא בטענות למישהו שמנסה להתקבל לבי"ס יוקרתי יותר מבחינתו. לפי מה שאני רואה, זה לא משנה לאיזה מן ה- top schools הגעת לבסוף, משם והלאה זה כבר בידיים שלך. חשוב, עם זאת, אכן להגיע לטופ-סקול, כי לא צריך להוסיף עוד לבעיות האינהרטיות שלנו כזרים – שפה, אי-הכרת התרבות האמריקאית, מעמד משפטי וכדומה.

אני אישית חושב על קונסאלטינג, כי אני, לצערי, עורך-דין, ורוב חיי המקצועיים עסקתי במילים ולא במספרים. אני ער לכך שאני פשוט אתקשה להתחרות עם חשבונאים / כלכלנים כמוך או עם מהנדסים ו- quants למיניהם, אבל אני מקווה שאוכל להביא כישורים אחרים לשולחן: יכולת עבודה עם לקוח, דיפלומטיות, כושר שיכנוע וגישה שיווקית.

אני גם רוצה מאוד להיחשף לתחום ההלת'קייר, כי אם לשים לרגע בצד את הרדיפה אחרי הכסף (אשר מן הסתם, חשובה כאן לכולם, אחרת לא היו שוקלים את כיוון ה- MBA על הוצאותיו האדירות) – זה בעיניי האתגר החשוב ביותר שעומד כרגע בפני האנושות. כשחווים מחלה קשה מקרוב, מבינים ששום הון שבעולם לא מרפא סרטן סטייג' 4, ושהגיע זמן שהאנושות תעשה עם זה משהו, כי מתישהו זה יגע בכל אחד מאיתנו או הקרובים לנו.

אם יש לך רעיונות על "מינוף" סביר אחר של הרקע המשפטי בעולם העסקי, או דוגמאות של עורכי-דין שפגשת בדרכך בתחום ה- MBA – אני אשמח לשמוע.

תודה גם על הטיפ של ה- head hunters כבר תוך כדי הלימודים! זה חשוב.

סיפור הקריירה שלך מרשים ביותר ונותן השראה, בייחוד ההשתלבות שלך בחברה שהיא ספינת הדגל של השוק הביתי האמריקאי, שנראה לרבים מהזרים כבלתי חדיר לחלוטין. אתה באמת ייחודי בכך שהיו לך פרסומים והתחלת לצבור מעמד של מומחה עם ההרצאות, אבל מה יעשו "אזובי קיר", שעה שסצניריו כזה נראה מאוד לא שגרתי לישראלי ה"טיפוסי" שהולך ל- MBA?

אני עונה לעצמי על השאלה הזו בכך שהערך של ה- MBA הוא סובייקטיבי, כמו כל דבר, ועבורי התואר הוא מעין "אולפן" (יקר מאוד), מסלול אמון לקראת הכניסה לחברה אמריקאית. נוכח כל "שטיפת המוח" על ה- collaborative spirit, קשה לי לראות חברים לתואר MSFIN יוצאים עם איזה מהגר "טרי מהספינה" לפאב המקומי כל סוף שבוע או נוסעים ביחד לטרק אופניים בהרים.

הרבה כבוד!

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21735

To: economics

---

בכיף, גם ככה אני בקושי עובד, סופר ימים עד למייל המיוחל :)

קשה לנבא לאן יתקשרו והאם יתקשרו בכלל – אולי לממליץ, אולי למקום עבודה (תראה כבר באפיקיישן איזה מספרי טלפון אתה נדרש לציין), אבל בכל מקרה לא נראה לי שיתחילו לשאול מה ואיך אתה עושה. זו בדיקה די בסיסית שביה"ס "קונה" במרוכז (עולה פחות מ- 100 דולר, אם אני לא טועה, תלוי בחברה ובאוניברסיטה), ולפי התרשמותי הם בודקים יותר האם עבדת במקום עבודה מסוים ומתי, או האם הממליץ שלך אכן המליץ עליך ומה הוא חושב בגדול – ולא נוברים עמוק יותר מזה. יש דיווחים ספוראדיים בפורומים על שיחות לממליצים, וגם למשאבי אנוש של מקומות עבודה. אם אתה מציין איזה הישג יוצא דופן – יכולים, כנראה, לאמת אותו גם עם "מעניק ההישג".

אם הכיוון שלך הוא לא בנקאות, לא ברור למה לך להתמקד בסטרן. סטרן הוא בי"ס פיננסי מובהק, האחרון ברשימת היוקרה הפיננסית (עדיין יוקרתי מאוד, כמובן), ובתחומים שאתה מחפש יש בתי ספר טובים ממנו – קלוג ורוס, למשל. סטרן גם אובססיבי ל- GMAT, כי חשובים לו הרנקינגס והסלקטיביות, ככה שקשה להיכנס. בנוסף, יש לו את הקטע של חיבור מס' 3 שהוא יכול להיות גם סרט, גם בובה, גם מצגת – בקיצור, גישה די פלצנית של "ירקדו הנערים בפניי", יש לי כל-כך הרבה מבחר – שאני פחות אוהב, אבל האחרים מתחברים לזה. הדיעות לגביו והאווירה בפנים חלוקות, יש דיווחים על סנוביזם קיצוני גם אצל התלמידים וגם אצל ההנהלה, צריך לזכור שזה ניו-יורק, עם כל היתרונות והחסרונות – עלות המחייה, תלמידים שבאים רק לשיעורים ולא ממש יוצרים קשרים, וכו'.

אם אתה מחפש תוכנית מאוזנת, שתפתח אותך לכיוונים אחרים – אני לא משוכנע שסטרן הוא המקום. יש תוכניות הרבה יותר "מעוגלות" כמו שהם אומרים (well-rounded) – הרווארד או סטנפורד (אם אתה רואה את עצמך נכנס ולא זורק סתם כסף; הגיל שם חשוב מאוד (לוקחים כמעט אך ורק צעירים)) או שוב, דיוק או רוס. לרוס, למשל, יש מוניטין של בי"ס עם הרגליים על הקרקע שלא מענה תלמידים עם קייסים מוקרצים, אלא חושף את התלמידים באמת להרבה תחומים תוך כדי הלימודים (יש להם פרויקט MAP שהוא כמו התמחות קיץ ללא התמחות קיץ, עובדים על בעיות אמיתיות ועכשיוויות של חברות אמיתיות, אמזון ומייקרוסופט לוקחים משם הרבה).

אני לא יודע אם יש לך גרינקארד או אזרחות אמריקאית, אבל התחומים שאתה מזכיר נראים לי כיותר מתאימים לחברות מבוססות, שבד"כ ידידותיות פחות לזרים – להבדיל מייעוץ ובנקים, דווקא שני התחומים עם השכר הכי גבוה בממוצע (במצב הנוכחי של השוק, אין לדעת מה יהיה מחר). זה עוד שיקול שאתה צריך לקחת בחשבון. אולי זה מעניין אותך, אבל תתקשה למצוא תאגיד גדול ומבוסס שירצה לגייס אותך עם כל כאב הראש של אשרת עבודה, עורכי דין וכו'.

לסיכום, אפילו אם אתה בקטע של הדירוגים – ואני לא חושב שזו צריכה להיות ההסתכלות – לפי הכיוון שלך לא ברור למה דווקא סטרן. דירוגים זה גם דבר נזיל – סטרן נמוך ב- BW (שאני מעדיף אותו לפי כל מה ששמעתי וקראתי), אבל גבוה ב- US NEWS, כך שלא תצא מזה.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21725

To: economics

---

אני הגשתי את האפלקישיינז שלי וכעת רק מחכה לתשובות. זו התקופה הכי מבאסת, כי אתה כבר לא יכול להשפיע מצד אחד, ומצד שני אין לך ממש חשק לעבוד, כי אתה כל הזמן בציפיה למייל או לטלפון כדי לראות את תוצאות המאמץ. אז אני ממשיך לקרוא ומגבש איזו תיאוריית-צעצוע כללית על כל התהליך ההזוי הזה.

אגב, תורת השדה האחיד שאליה הגעתי היא זו: בתי הספר האלה הם פשוט OUTSOURCING של מחלקת HR בתאגידים הגדולים. אחרי הכל, זה לב ליבו של הג'ונגל הקפיטליסטי: מאוד נוח כשהמועמדים שלך מתחרים בינם לבין עצמם, בוררים את הטובים והאמביציוזיים מביניהם, ואתה רק מגיע יום או יומיים למקום אחד ממוקד וקוטף את הפירות – המועסקים ולא המעסיק נושאים גם בכל העלויות ובכל הסיכונים. גם לא תפתח פה נגד ה"כת" בלי להסתכן בדיסוננס קוגניטיבי קשה – כי לאורך כל התהליך נדרשת להצהיר, פעם אחר פעם ועוד פעם, כמה אתה נאמן וכמה חלמת כל החיים על ה- MBA ועל בית הספר וכמה אתה אסיר תודה על ההזדמנות.

כשאתה ממלא את נתוני האפליקציה שלך באתר, אתה לא מעלה הוכחות לשום דבר כמעט – חוץ מגיליון הציונים של התואר הראשון (או כמה שיש לך), ובחלק מבתי הספר, העתק מדו"ח ה- GMAT וה- TOEFL ששלחו לך. כמובן שלא הוכחות לעבודה, אבל כמו שאמרתי, תשים לב שאם תתקבל ישלחו חברה חיצוניות מיוחדת לבדוק אותך (אתה גם תשלם על זה בעצמך). לא שטעות בחודש פה או שם היא קריטית, אבל חבל להסתבך עם שטויות. תהיה סגור על התאריכים שלך, ובטוח שהם ניתנים לאימות חיצוני (חלק מבתי הספר יבקשו ממך לציין באפליקיישן את הטלפון של כוח האדם בחברה) – וזהו.

כל האחד מהטופ 10 או 15 יכול לשלוח אותך לקריירה מצוינת בכל מיני תחומים. למעשה זה 16:
1. Harvard Business School
2. University of Pennsylvania: Wharton
3. Stanford University GSB
4. Columbia Business School
5. Northwestern University: Kellogg
6. New York University: Stern
7. University of Chicago: Booth
8. MIT Sloan School of Management
9. HAAS UC Berkley
10. UCLA: Anderson
11. Cornell University: Johnson
12. Duke University: Fuqua
13. University of Michigan: Ross
14. Dartmouth College: Tuck
15. Yale School of Management
16. University of Virginia: Darden

הסדר הוא שלי, כמדד ה-"נחשקות" – לפי מספר הפונים שמוכנים לשלם דמי הרשמה מדי שנה כדי "לגעת בחלום". הרוואד עם 300 דולר דמי רישום לא מתנגד. רובם אפילו לא נותנים לך טי-שירט "ניסיתי" בתמורה.

עם זאת, לא כל אחד מבתי הספר ישלח אותך בכזו קלות לקריירה ל- IB – אבל תהיה מציאותי, תקרא על התחום ועל דרישותיו (למשל, 100 שעות עבודה בשבוע, כולל סופי שבוע, ללא חופשות), על סוג העבודה שעושים שם, על השאלות ששואלים בראיונות – ותעריך את הסיכויים שלך להיכנס באופן מציאותי. לא שלא היו ישראלים שלא עשו את זה, אבל הדרך הייתה פתלתלה יותר משנדמה. זה לא צעיר אמריקאי שגמר פרינסטון, נהיה אנליסט ב- GS, התקבל ל- MBA בסטנפורד וחזר ל- GS בתור associate, או אפילו נחת ב- PE עם 300 אלף דולר שאח"כ ממוחזרים בכל מאגאזין. אני עודני בדעה שמכולם בטופ אפשר להגיע, אבל מחלק יותר קשה (או קל, תלוי איך מסתכלים: יש אסכולה שאומרת שלמשל מדיוק קל יותר להגיע ל- IB כי פחות מהתלמידים יילחמו איתך על המשרות, לעומת וורטון ששם תתחרה עם בנקאים צעירים שזה כל מה שהם עשו בחיים שלהם עד ל- MBA).

גם החלוקה לבתי ספר פיננסיים או לא היא יותר שלי האינדיווידואלית, אבל היא, לדעתי, מסבירה את הדירוגים יותר טוב מכל דבר אחר, באמצעות נתון המשכורות שמביאים איתם ועוזבים איתם הבוגרים (זה לא אומר שמתקבל ספציפי נתון יעזוב עם שכר כזה גם, כמובן – אבל זה selling point הכי חזק מבחינת בית הספר). למשל, אפשר לטעון שהרוורד הוא בי"ס מגוון וכו' – אבל מספרים שהקייס סטאדי המפורסם שלהם הוא crap מוחלט (אני אישית אוהב יותר את רעיון ה- MAP של מישיגן), וראיתי בלוג של איזה ישראלי ציני טיפוסי שהתקבל, שכתב על זה שהם שם בינם לבין עצמם צוחקים על כאלה שהולכים לקונסאלטינג, מילה נרדפת לכישלון מבחינתם. פלצנות, כבר אמרנו?

אני עצמי לא חושב שהבדל של 10K-20K במשכורת הוא כזה קריטי, ובגלל המצב הוולטילי הכללי בשוק בכלל לא ברור מה עדיף – תפקיד בבנק שיתנדף כמו ליהמן, או תפקיד בתעשיה שתמיד הייתה ותמיד תישאר. כל האקסטרפולציות של רווחי קריירה לעוד 20 שנה נראות לי קשקוש, החיים לא צפויים ולא לינאריים, אפשר להצטרף לסטארט-אפ ולגרוף הון מאופציות, ואפשר להגיע לקרן הון סיכון שתיסגר אחרי שנה ותיפלט שוב לשוק. אבל שוב, אלה העדפות אישיות. אני, למשל, חושב חזק על כל תחום ההלת'קייר שהוא לא ייעלם לשום מקום, כי את הסרטן עדיין לא למדו לרפא, והאוכלוסיה רק הולכת ומזדקנת. ב- דיוק יש תוכנית הכי ותיקה בתחום, גם וורטון הבין את הפוטנציאל ויתר האוניבריסטאות מתחילות לקפוץ על העגלה.

בתי הספר הפיננסיים, בעיניי, הם HSW, MIT, קולאמביה, TUCK, שיקאגו וכמובן NYU. ניו יורק, למשל, סובלת מתסביכי נחיתות קשים מול היתר, ולא נחשבת למזהירה (שביעות הרצון של התלמידים בפועל לא אי-אי-אי; קראתי סיפור מאוד לא נחמד, למשל, על בחור שלמד פארט-טיים ונזרק בכוח מיריד התעסוקה של פול-טיים; בשיקגו שני הסוגים דווקא מעורבים – וגם זה לא נשמע לי טוב, כי דרישות הקבלה שונות, אבל הנגישות למעסיקים דומה… ). עם את, הקרבה לוול-סטריט והאפשרות לקשור קשרים ואפילו לעבוד תוך כדי הלימודים הופכת את סטרן למאוד אטרקטיבי – למי שמכוון לתחום הזה. גם קולומביה, אם אתה לא הולך לפיננסים, לא מצטיינת בשום תחום אחר – אבל נהנית מיוקרה כללית של האוניברסיטה.

כל היתר בטופ – הלא-פיננסיים במובהק – הן אוניברסיטאות ששולחות בוגרים למקצועות העסקיים המסורתיים יותר: ניהול כללי, שיווק, ייעוץ ופחות לפיננסים.

אם גם אתה מרגיש שאתה נשטף עם הגל הפופולרי הנוכחי של בנקאות, אתה צריך לנסות להתקבל באמת לאחד מבתי הספר שתפורים לכך – אבל תזכור שתתחרה עם שועלים אמריקאים שבאים מהתחום (שעבורם MBA הוא חלק מה- business cycle של החברות, שמעיפות אחרי שלוש שנים ומגייסות שוב אחרי ה- MBA לדרגה הבאה), ומתחת לפני ה- collaborative spirit שמנסים למכור בחוברות המבריקות תהיה תחרות קשה ואפילו אכזרית (יש סיפורים משיקאגו על אנשים שבאים לתקוע לאחרים בפרצוף את הצעות העבודה שלהם כדי להשוויץ, או לא חולקים מידע מ- / על הראיונות, אם כי יש גם אחרים). כישורי הקבלה גם שונים מהכישורים שנדרשים בלימודים, אז אם אתה הולך על בתי ספר אלה, תחשוב כל הזמן במונחים של ה- employability שלך בעיני בית הספר לאחר סיום התואר. הם יודעים לחתוך שם את הבולשיט, וייראו בדיוק מה הסיכויים האמיתיים שלך לקבל ג'וב בבנקאות פוסט-MBA, ולהביא משכורת ובונוס חתימה שלא תפיל להם את הרנקינגז. תמצא אולי חבר'ה ישראלים שכן הצליחו להתברג ל- IB ואז תלמד מהם איך לסובב את האפליקיישן שלך.

כשיוצאים מתבנית ה- IB, ב- רוס וב- דיוק, למשל, לפי מה שהבנתי האווירה הרבה יותר רגועה. אפשר, כמובן, לטעון בלעג שזו מנת חלקם של כאלה שלא היו טובים מספיק בשביל שיקאגו ו- MIT, ואפשר גם להעריך את סדר העדיפויות האישי שלך על פני ה- hype הנוכחי וריצת העדר (שאוהב לחשוב שהוא חכם) ולהגיע למקום שבו תרגיש נוח להעביר שנתיים מהחיים שלך, שלא יחזרו עוד, ותזכה לקריירה מספקת לא פחות.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21721

To: Or.R

---

הי אור,

הישגיך מרשימים ביותר.

האם אתה יכול להרחיב על מציאת מקום עבודה בתעשיה כישראלי? הדעה הרווחת היא שהחברות בסקטורים המסורתיים יותר (להבדיל מייעוץ ובנקאות) פחות ידידותיות למי שאינם בעלי אזרחות או תושבות אמריקאית. אז איך עשית את זה?

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21719

To: Or.R

---

הי אור,

הישגיך מרשימים ביותר.

האם אתה יכול להרחיב על מציאת מקום עבודה בתעשיה כישראלי? הדעה הרווחת היא שהחברות בסקטורים המסורתיים יותר (להבדיל מייעוץ ובנקאות) פחות ידידותיות למי שאינם בעלי אזרחות או תושבות אמריקאית. אז איך עשית את זה?

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21717

To: economics

---

שוב, זה הכל תלוי בבתי הספר שאליהם אתה פונה. אין מנוס מלעשות דיפרנציאציה ביניהם.

בסטנפורד חשוב מאוד ה- GMAT, בדיוק, ברוס ובקלוג – לדעתי לא אובססיביים לגבי הציון. לא צריך לנסות את הסבלנות שלהם, כמובן, אבל אם לסטנפורד בחיים לא תתקבל עם 650 (אלא אם כן, נגיד, ייסדת את הפייסבוק הבא (ואגב, בניגוד למה שנהוג לחשוב רקע של עצמאי / סטארטאפ הוא לא תמיד יתרון, ולפעמים אפילו חסרון, כי בתי הספר רוצים לקחת קרדיט על ההצלחה של הבוגרים ויודעים בדיוק שהתואר שלהם, איך לומר, לא תמיד תורם לאיש עסקים שכבר התנסה בעולם האמיתי)) – לדיוק, קלוג ורוס – כן תוכל להגיע, לפי תחושתי, בתנאי שיש לך סיפור מעניין ותוכנית ברורה לעתיד. הם גם עלולים לדחות ולהשאיר מועמד עם 750 בפה פעור לאחר שהיה בטוח שהמועמדות כבר בכיס שלו – כי הם ינחשו שהוא בא לעשות "victory lap" ויערוק לבי"ס יותר גבוה – אז הם מקדימים תרופה למכה וככה שומרים על אחוזי ה- yield שלהם (מדד חשוב, שמצביע כמה הולכים בסוף לבי"ס מאלה שמתקבלים).

לכן, אני לא מסכים עם החבר שלך. זה שוב – תלוי. יש בתי ספר שפשוט תבהיל אותם עם GMAT גבוה מדי (יש אלפי סינים והודים עם 770 שנשארים בלי כלום בכלל; לדעתי, אגב, כל נושא החיבורים נועד, במידה רבה, לנפות אותם מבתי הספר היוקרתיים: קראתי סיפור מצחיק על בי"ס אנגלי שבאמת הלך שבי אחרי ציוני ה- GMAT – קיבל כיתה של חצי הודים חצי סינים, שבקושי ידעו לדבר מילה אנגלית. אכן, מנהלים לעתיד. נהוג לומר, שכל בית ספר מה-טופ 10 יכול בקלות להרכיב כיתה שלמה מבעלי 700+ – אבל הם לא עושים את זה. גם מה זה GMAT? אני התכוננתי חודש, ויש אנשים שמבזבזים שנתיים – זה מעיד על ההצלחה העתידית בקריירה?).

לעומתם, יש בתי ספר שיקחו אותך בזרועות פתוחות, במיוחד כאלה שרוצים לעלות בדירוגים (לדעתי, למשל, YALE ו- NYU יאהבו מאוד ישראלי (כי הסינים וההודים מרמים, כפי שכולם יודעים) עם GMAT בשמיים ויעצמו עיניים מול חולשות אחרות). יש בתי ספר כל כך מפונקים, שגם GMAT גבוה לא ירשים אותם – כמו שיקאגו או הרווארד – ואז תצטרך לרקוד, לשיר ולצייר כדי שישימו לב אליך. קולומביה, לעומת זאת, לתחושתי – ישראלי + GMAT בשמיים = קבלה.

כלל אצבע: ככל שבית הספר הוא פיננסי יותר וככל שהוא נמוך יותר בדירוגים – ככה ה- GMAT יותר חשוב לו, והאישיות פחות. במילים אחרות (ואפשר לנסח את זה באלפי צורות, אני חושב שהעברתי את הרעיון) – לבתי ספר רציניים GMAT גבוה לא יספיק. כולם שם עם GMAT גבוה, תראה מה אתה שונה מאחרים.

ההמלצות בגדול דומות בין בתי הספר, אבל הלוואי ויכולתי להגיד שהן אותו דבר… כל אחד מבתי הספר מנסה להדגיש דברים אחרים, ככה שאתה צריך להכין לממליץ שלך את רשימת השאלות של כל אחד מהמוסדות. יש בתי ספר שמגבילים את המקום לתשובות, יש כאלה שאצלם זה שאלות ממוקדות, ויש כאלה שמותר לשלוח מכתב פתוח. שים לב ששני הממליצים שלך לא יכתבו אותו דבר בטעות ובאותם מונחים… הממליצים כן אמורים לשלוח בעצמם את ההמלצות, ואם תתקבל אתה צפוי להליך אימות נתונים על-ידי חברה חיצונית, ויכולים להתקשר אל הממליץ כדי לדבר איתו. חלק מבתי הספר כותבים במפורש שהם מעדיפים שההמלצות יישלחו מדוא"ל בעבודה, והמלצות שנשלחות מ- GMAIL ו- YAHOO יזכו ל- scrutiny מיוחד. אמנם מותר לממליץ להיות בחופש, למשל, ללא נגישות לדוא"ל של החברה – אבל ראה הוזהרת (מירוץ החימוש כבר אמרנו?).

כמה להגיש: לרוב מגישים בין 4 ל- 6 (זה חתיכת עבודה, אפילו להעלות ולהקליד הכל באתר זה סיוט, עדיף שתיקח כמה ימים או שלא תישן כל ה- 3-4-5 לינואר כמוני). אני הגשתי ל-8, ובדיעבד חבל שלא ל- 10, אני לא צוחק. אין שום וודאות בכלום, בי"ס שהיית בטוח לגביו זורק אותך ללא ראיון, בי"ס שכבר ויתרת עליו מזמין לראיון – ואז דוחה; בי"ס שזיזלזת בו פתאום עולה בדירוג שמתפרסם – בקיצור, אתה הולך להיות איש עסקים – פזר את הסיכונים. האהבה שלך לבית ספר מסוים עלולה להתגלות כלא הדדית, ואז איבדת שנה מהחיים החולפים…

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21714

To: economics

---

תראה, בתי הספר שמניתי לעיל – חשוב להם מאוד ה- GMAT, והסיפור יכול להיות ככה-ככה. אם אתה מוציא GMAT סיני כמו שהם אוהבים, ומביא להם סיפור שמדגיש את ה- employability שלך בעתיד בארה"ב – ותחשוב לבד על תעשיות אטרקטיביות – שלא תדפוק להם את הסטטיסטיקה אחרי סיום התואר – יש סיכוי לא רע שתתקבל, והם כבר לבד יחפשו בך את ה- diversity – ישראלי, צבא, אנטי-טרור, גמלים ברחובות, אני לא יודע מה.

לתחושתי, הייחוד האישי שלך חשוב יותר לבתי הספר הלא פיננסיים במובהק: רוס, דיוק, קלוג. הם יקראו את האפליקציה שלך בעיון, ויתייחסו ברצינות לכסף שהשקעת. שלא תטעה: יש דיעות שבתי הספר פשוט לא קוראים את כל האפליקציות. יש גם בתי ספר שרוצים ש"תרקוד" בשבילם ו"תשפיל" את עצמך באופן יצירתי: שיקאגו וניו יורק סטרן הם כאלה, לדעתי – ואולי קצת אנדרסון – עם החיבורים ה"פתוחים" שלהם. אם אתה בקטע של סרטים, מצגות, שירים ויתר המדיה התוססת ולא הכתיבה – אולי יהיה לך שם ייתרון.

המורה שלי עזרה לי בעיקר לרכוש בטחון בדיבור – משהו שהרגשתי שנורא חסר לי. אבל היא לקחה 100 ש"ח לשעה. אולי כדאי למצוא חבר/ה דובר אנגלית ולנצל אותם – אבל אם תרצה, אתן לך פרטים.

לגבי ההמלצות, הדעה הרווחת היא שאנשים כותבים המלצות בשביל עצמם, ובתי הספר מודעים לזה – לכן לא מייחסים לזה משקל אדיר. הרושם שלי שבבתי הספר היותר מעמיקים ופחות אובססיביים לגבי ה- GMAT ההמלצות יותר חשובות, כי הם באמת מנסים להעריך אותך כאדם, ולא כיחידת ייצור עתידית בשוק השכירים. תנסה למצוא אנשים שאתה סומך עליהם, רצוי בוסים לשעבר, ותהיה מוכן לזה שתצטרך להטריח אותם הרבה – אם אתה רוצה להגיש להרבה בתי ספר (וזה מאוד מאוד רצוי, בגלל שהתהליך הוא crapshot מוחלט ותליו בגחמות ה- adcoms) – לכן תבנה איתם אמון ונכונות לעזור לך בסבלנות על פני תקופת-מה. סביר להניח שיבקשו ממך גם להכין משהו בעצמך – ופה אתה כן צריך שעין מיומנת יותר תעבור על הדברים ותראה מה לא נעשה נכון. ברוב המקרים, חוץ מהמלצה כתובה הממליץ יצטרך גם לדרג אותך על סקאלה של מספר תכונות (בגרות, חוש הומור, כישורים חברתיים, יכולת עבודה בצוות וכו'), אז תשים לב שלא ידפקו אותך מאחורי הגב, אנשים הם אנשים בכל מקום.

סיכומו של דבר, הסיפור שלך צריך להיות מעניין ולא פלצני, המלצות חזקות מאנשים שמכירים אותך (בוסים, לא חובה שמות מפוצצים – כאלה יכולים לשלוח "מכתב תמיכה במועמדות" באי-מייל אחרי שאתה מגיש מועמדות פורמלית) ו- GMAT כמה שיותר גבוה שאתה יכול להוציא, אבל ללא אובססיה לזה – שוב, תלוי לאיזה בית ספר אתה מכוון.

שים לב, אגב, שמעסיקים מסוימים מתעניינים ב- GMAT (דווקה בתחום ה- IB וקונסאלטינג), ולכן לא נדירים המקרים שבהם אנשים עושים GMAT שוב אפילו אחרי שמתקבלים…

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21712

To: economics

---

לבושתי כי רבה לא פתחתי אותה בכלל. שילמתי, כנראה, להרגעה עצמית – או, בעצם, מתוך ציווי פנימי עוצמתי להקריב ממון לאלוהי ה- GMAT.

למה הכוונה "חשוב לבתי הספר"? אם הכוונה לציון, הרי שאם עברת את האחוזון ה- 80 גם בכמותי וגם במילולי – אתה כבר ב- safe zone. גם אם יצא טיפה נמוך – זה לא נורא, ואפשר לחפות בחיבורים חזקים ובהמלצות – כלומר, בעיקר בסיפור ובפרופיל אישי מעניין – כדי שה- adcom יוכל להשוויץ בך (יש לנו כאן שושואיסט מ- 8200 שעבד על הווירוס שהרס את הכור האירני, אבל הוא לא מודה בזה).

בכל מקרה, אסור ליפול מ- 650. כל מה שלמטה – זה גיא הריגה (אם כי גם שם יש כאלה שנכנסים עם סיפורים מרתקים . מוציאי-דמעה במיוחד).

לעומת זאת, יש בתי ספר שהם GMAT-whores, סליחה על הצרפתית שלי – במיוחד כאלה שיש להם רגשי-נחיתות מול מתחרים. להתרשמותי אלה שיקאגו, סטנפורד, קולומביה – ובמיוחד NYU ו- YALE SOM. לאלה – לא מומלץ להתקרב, לתחושתי, עם פחות מ- 720, ולא משנה איזה סיפור הם מוכרים בחוברות השיווק שלהם. בתי ספר קצת יותר בטוחים בעצמם ופחות פלצניים – כמו וורטון, רוס ודיוק – יכולים לקחת מומעדים מעניינים עם GMAT לא מזהיר.

לא יודע מה לחשוב על המדבר בפורום. הת'רד של דיוק היה שומם במשך איזה שנתיים…

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21710

To: economics

---

אני מניח שכן. מכל מקום, אני הגשתי את הכל בסיבוב השני (תחילת ינואר) שהוא, יש האומרים, הכי לחוץ – והמועדים של נובמבר, דצמבר ותחילת ינואר היו תמיד פנויים להרשמה.

לא צריך להפריז בפופולריות של לימודי ה- MBA בארץ. אתה יכול להסיק מן הפורום השומם הנוכחי, או מן העובדה שלאירוע של דיוק הגיעו משהו כמו 20-30 מתעניינים, מתוכם 8 מתראיינים – ובדומה לכך, לאירוע הקודם שלהם, הסופר-מעניין, שכלל מפגש עם 3 בוגרים ועם מנכ"ל – כולם בנקאי השקעות מפועלים שוקי הון – שאני לא יודע אם יש הרבה הזדמנויות לשוחח איתם באופן רגיל.

לא למדתי בקידום (למרות ששילמתי על הקורס און-ליין שלהם, לא יודע למה – מרוב לחץ, כנראה), אלא עם צ ח י ועם א י י ר י ן, אבל יש שפע אדיר של חומרים באינטרנט בחינם.

לפי הערכות ששמעתי, יש משהו כמו 250 מקומות לישראלים ללימודי MBA בתוכניות המובילות בחו"ל (כולל אירופה) – אז אתה יכול לעשות לבד חושבים כמה כבר נבחנים צריך להיות (מקום הבחינה הוא כיתה קטנה של משהו כמו 15 מקומות, והבחינות נערכות פעמיים בשבוע). אגב, לפחות ב- TOEFL ידועים מקרים של אנשים שטסו לחו"ל כדי להיבחן אם היה לחוץ.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21702

To: economics

---

אתה לא יכול לקבוע בחינה נוספת תוך פחות מחודש לאחר הבחינה הקודמת. כלומר, מינימום פער בין שתי בחינות – 31 יום (זה קשור להחלפת מאגר השאלות מדי כ- 30 ימים).

בנוסף, אתה לא יכול להיבחן יותר מ- 5 פעמים בשנה קלנדרית אחת (אפשר באישור מיוחד של החברה שעורכת את הבחינות, לאחר פניה מנומקת).

אם אתה מקבל 800, נדמה לי שאסור להיבחן במשך שנתיים או משהו כזה.

למיטב ידיעתי, אתה לא יכול לשריין שני מועדים במקביל. תעשה אחד, ואז תקבע מועד אחר. ביטול / הזזה כרוכים בתשלום נוסף (ר' לפרטים באתר שלהם).

מהבחינה הפרקטית, לא ראיתי שלא היה מקום במרכז הישראלי ברמת גן, מה גם שאתה מתכוון לעשות את הבחינה לא בשיא העונה – בקיץ.

[OK]

בתגובה ל: Duke #21700

To: economics

---

אתה לא מצפה ממני שאני אספר לך הכל בפורום פומבי כאשר הק.ג.ב. מאזין?!

ברור שאני מכין הכל לבד. אתה גם תחתום על זה ברגע שאתה מעלה את החומרים לאתר בית הספר.

עם זאת, כיוון שאני לא דובר אנגלית מלידה, חשתי צורך לבקש מדוברי השפה לעבור על החיבורים שלי, להעיר הערות ולהגיד לי מה הם חושבים על האסטרטגיה שבניתי. לצד זאת, פגשתי חבר'ה שהכינו הכל לבד לחלוטין – ע"ב לא מעט ספרים שיש בתחום – והגיעו בדיוק לאותם הראיונות.

Having said that, אני חושב, למרבה הצער, שמתרחש מירוץ חימוש בתחום הזה – כמו שהסינים מעלים לכולנו את האחוזונים של ה- GMAT בהתמדה – ושבתי הספר די עוצמים עיניים מול התופעה (אם לא מעודדים בסמוי), כי זה מגדיל את ה- buzz סביב כל נושא ה- MBA (שיש הסבורים שהוא תואר מיותר לחלוטין, מכל מקום מבחינה אקדמית) – ומרחיב את השוק לכולם – ליועצים ולבתי הספר כאחד.

ממליץ לך לראות את הסרט שעשה "בעצמו" בחור צ'ילאני במסגרת חיבור מס' 3 ל- Stern. עוד מעט יתחילו לשכור את שירותיו של סטיבן ספילברג כדי להיכנס לשיקאגו …

[OK]

בתגובה ל: Duke #21697

To: economics

---

השאלות בראיון היו רגילות: למה MBA, למה דיוק, למה עכשיו. ספר על ההישג הכי גדול שלך; תמיד כשאני קורא קורות חיים הכל נראה מושלם וזורם ומתפתח, ספר מה לא הלך טוב בקריירה שלך, ספר על כישלון, על מה אתה מצטער? עוד שאלה טריקית למדי: אתה עובד בקבוצה, ויש אחד שלא מסכים איתך ומעכב את הקבוצה, מה תעשה? אני: טוב, אני אנסה לדבר איתו, ליישב את ההדורים, להבין. המראיין: זה לא עוזר, הוא ממשיך בשלו ומתעקש, מה תעשה?

החלק העיקרי באנגלית, כמובן – אבל קצת לפני (להכניס אותך לאווירה) ואחרי – אפשר לשאול שאלות – מדברים עברית.

באופן כללי, יש להודות, ראיון הוא חוויה די מלחיצה – במיוחד למישהו כמוני שכבר איזה 5 שנים בערך לא היה צריך לחפש עבודה, וכמובן, מעולם לא התראיין באנגלית. באשר לשאלות ששואלים בד"כ אני מציע להתעדכן בויקי של ClearAdmit, יש שם דיווחים על כל האוניברסיטאות – ואולי גם להתאמן עם מישהו שמבין ו/או עבר את זה.

לפי הדירוג של BW שמתעדכן כל שנתיים (וממה שהבנתי הוא המוערך ביותר, כמבוסס על סקרי מעסיקים שאני מקווה שיודעים מה הם עושים כשהם מגייסים בוגרים), דיוק עלה מ- 2008 ל- 2010 בשתי מדרגות – מ- 8 ל- 6. כשאתה לוקח בחשבון שהחמישיה הפותחת היא "ברזל" כבר איזה מאה שנה – HSW, קלוג ושיקאגו – זה שדיוק נמצאת מיד אחרי, זה מקום של הרבה כבוד: התוכנית נוסדה רק בשנות ה- 70 וישר טסה למעלה. נראה שהדבר הוא לא מעט בזכות היוקרה הכללית של האוניברסיטה, שלא נופלת מ- אייבי ליג: יש שם, למשל, בי"ס לרפואה מהטובים ביותר (קראתי לשם הסקרנות: בשנה שעברה ניגשו מעל 3000 מועמדים, התקבלו … 100!). יש 2 חתני פרס נובל באוניברסיטה ובקיצור, זה כנראה מוסד הלימודים הטוב ביותר בדרום-מזרח ארה"ב.

אני עצמי, כמובן, לא מתעלם מן הדירוגים – אבל לאחר ששקעתי בתהליך, קראתי ועשיתי הרבה חושבים – בעיניי, תכל'ס, יש מעט מאוד הבדלים בין בתי הספר בטופ 10 (למעשה, טופ 15), וקבלה לכל אחד מהם תוכל להוביל אותך לכל מקום שאתה רוצה.

בדומה לגל עריכת הדין לפני 15 שנה, גל ההיי-טק לפני 10, ושאר האופנות שפוקדות אותנו מדי תקופה – כיום ה- HYPE הוא Investment Banking (זה מצחיק לראות כל מיני אנשים לא מגולחים, לבושים ברישול, שואלים בכנסים שאלות במלוא הרצינות על גולדמן זאקס … כל עקרת בית היא גורדון גקו). אבל כשבוחנים את הנושא לעומק, למי שלא מגיע מהתחום – יהיה קשה מאוד להיכנס לשם. הראיונות ל- IB מתחילים בערך שבוע אחרי תחילת הלימודים, וקשה לי לראות איזה ישראלי שזה עתה ירד מהספינה מרשים בנקאי מתוחכם מ- וול סטריט, על פני מתחרים שגדלו באמריקה וספגו את התרבות עם חלב אמם. זה דורש זמן, שיפור האנגלית, התערות בחברה ועוד הרבה "soft skills" – שלא יהיו שם אצל מרבית המתקבלים מחממת הבינוניות הסוציאליסטית הקטנה שלנו. בלי הצלחה בראיונות ישר אחרי הנחיתה – לא תקבל גם התמחות קיץ, ובלי התמחות קיץ ב- IB, סביר להניח שלא תגיע גם למשרה מלאה. זו המציאות ה"עגומה" (כשלא לוקחים בחשבון את שלל הדלתות האחרות שהתואר פותח).

בנוסף – וזו המסקנה שלי – יש פער רציני בין השיווק לבין המציאות בטופ 5. האוניברסיטאות האלה מאוד מעוניינות לשמור על הדירוגים שלהן (בדוק את משכורות הדיקאנים שם… לא מביישות אף MD מבנקי השקעות), שמושכים את המועמדים האובססיביים לדירוגים (וגם דמי הרשמה כפול אלפי חולמים בהקיץ זה כסף לא קטן…). הדירוגים מושפעים מאוד ממשכורות הבוגרים (זה מה שכולם רצים לראות הרי בדירוגים) – ואיך שומרים על אלה? לוקחים מועמדים בטוחים שבאים מפייננס וחוזרים לפייננס.

לדעתי, זה סוד ההצלחה של האולטרה-עילית. כל יתר המתקבלים הם יותר לקישוט ולבידור הלקוחות העיקריים, כדי שאלה יוכלו לספר סיפורים בישיבת ההנהלה: "היה לנו איזה סטודנט, איפשהו מאפריקה או מאסיה, עם כזה מבטא מצחיק … ". כמובן, בלי הניסיון ב- IB אין מה לחלום על PE או HF, ולמי שלא עסק במשהו דומה ל- IB בישראל אין לדעתי סיכוי להגיע לשם מייד אחרי ה- MBA. לא שזה בלתי אפשרי, אבל זה הרבה יותר קשה ממה שנראה ודורש תכנון מוקפד והרבה זמן הכנה.

כשמנטרלים את גורם ה- IB – כל בתי הספר ב- טופ 10 הם שווים. מכולם אפשר להגיע גם לפיננסים, אבל ברור שמכולם מגיעים לקונסאלטינג (ר' את רשימת הקמפוסים שבהם מגייסים M/B/B) וכמובן ליתר החברות הגדולות, כל אחד והאיזור שלו. ואז, לדעתי, נכנס לתמונה גורם האווירה בבית הספר, מזג האוויר, והשאלה עם מי ואיפה אתה רוצה לבלות שנתיים מחייך (הגיל הממוצע ב- דיוק הוא 29; אני לא מבין מה H ו- S מנסים להשיג בטווח הארוך עם הילדים שם? איזה ניסיון הם תורמים לסטודנטים האחרים? מה הם תורמים לעצמם עם הקייסים שלהם שאפשר לקרוא בבית, ולמה לבזבז 5-6 שנים צעירות בין אותם הקירות בכיתה?). נוכח השיקולים האלה, גם דיוק היא בהחלט בצמרת האישית שלי.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21691

To: tarik83

---

הי טארק.

ארשה לעצמי להציע לך, לאחר שראיתי את רשימת בתי הספר שציינת, שכדאי לך לנסות להוציא GMAT כמה שיותר גבוה כדי לאזן טיפה את ציוני התואר הראשון (לא שזה גורם קריטי), ו"להעיז" ולהגיש מועמדויות גם ל- TOP10 בארה"ב.

ממה שאפשר להסיק מהפרופיל שלך – ועצם העובדה שלמדת באנגליה כבר נותנת לך בסיס מעניין – תוכל לבנות סיפור ייחודי ומרתק על איך זה לחיות כ"מיעוט" במדינה של יהודים. אתה תהיה שונה לחלוטין מפרופיל ה"ישראלי" המצוי, "שובר-פרדיגמה" עבור ועדות הקבלה, והאוניברסיטאות שם מאוד אוהבות את זה בגלל החיפוש המתמיד אחר ה- "גיוון" (diversity) המפורסם.

תעבוד חזק על החיבורים שלך (אולי עם עזרה מקצועית, למרות שכל אחד ודרכו) ועל ה- spin הנכון של הסיפור האישי המיוחד שלך – ואתה עשוי להיות מופתע מאוד לטובה. אני שמעתי סיפור על מישהו בעל רקע תרבותי דומה שנכנס לאחת האוניברסיטאות הטובות ביותר, המדורגות הרבה יותר גבוה מהרשימה שלך (ואני לא מפחית מערכה, כמובן).

בהצלחה!

[OK]

בתגובה ל: Duke #21690

To: All, Dudu, economics

---

כן, אני הגעתי והיה מעולה.

טרחה והגיעה מארה"ב נציגת ה- adcom, ג'סיקה בראון, והיו שלושה בוגרי דיוק, ביניהם דן טלמן המפורסם.

הייתה מצגת מפורטת על בית הספר, חילקו חומרים מודפסים (ביניהם סיכום יפיפה של פרופילים של 10 הישראלים שלומדים כיום בדיוק), ובסוף גם היו ראיונות למוזמנים מן הסיבוב השני. חבר'ה מרשימים מאוד, אגב: אני דיברתי עם רו"ח, פיננסייר ואפילו רופא אחד.

בנוסף, הייתה הרצאה (קצרה) של נציגת מחלקת הלימודים בשגרירות ארה"ב שאמרה – וזה מידע חשוב, אגב – שאיפשהו באמצע יוני יהיה כנס מטעמם לכל המתקבלים היוצאים השנה לבתי הספר השונים בנושא הויזות וההליכים הנלווים (יש להם אתר, הציעה לעקוב שם).

עושה רושם שדיוק בהחלט שמו את ישראל חזק מאוד על המפה מבחינתם (עד כדי כך שהמועמדים מאירופה טסים לפה כדי להתראיין, זה אחד ה- hubs העולמיים), ומשקיעים משאבים כדי למשוך מועמדים מכאן.

אם יש עוד שאלות, אשמח לנסות לענות.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21681

To: All, rino, dvasht, epony

---

נחמד כשמסכימים איתך במשהו, אם כי לא טענתי בשום מקום שהחיים של בוגר MBA בארה"ב הם וורודים.

אני מנסה להסתכל על ההשקעה בלימודי MBA כהשקעה עסקית – ניהול קריירה. במה תשקיע את היקר לך מכל – החיים שלך, הבריאות, השנים האנרגטיות שלא יחזרו – במניה כושלת או מדשדשת, או במניה שצפויה לעלות או לפחות לשמור על הערך? ככל שהתל"ג לנפש הוא מדד לאיכות חיים (ואכן, אפשר לחלוק על זה) – והוא לא המדד היחיד (יש גם מדד השקיפות השלטונית, מדד השחיתות, מקומות במדדים בינלאומיים של איכות הלימודים והתלמידים בתחום המתמטיקה והמדעים המדויקים, מספר האוניברסיטאות בדירוגים העולמיים (אין אף תוכנית אחת של מנהל עסקים אפילו ברשימת ה- 100, אגב), איכות המחקר האקדמי (google: עומר מואב "מרבית המחקר בישראל הוא תת-רמה"), המוביליות החברתית, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של נשים ושל מגזרים אחרים (חרדים, ערבים) – רמת איכות החיים בארה"ב היא לפחות פי- 2 מאשר בישראל. גם אם יעלו שם מיסים (ולא שישראל תוריד) – הפער יישמר וימשיך לגדול בדיוק כמו שקרה בעשורים האחרונים (ע"ע שוב מחקר של בן דוד שהזכרתי).

אירופה בנויה על יסודות סוציאליסטיים רקובים (למעשה, יכולה להרשות לעצמה תשלומים סוציאליים בזכות הבטחון שמספק צבא ארה"ב), שמשחיתים את פני החברה ואת אופי האזרחים בטווח הארוך (אין שאיפה למצוינות אלא לבינוניות; אחוזים אדירים של סטודנטים צרפתיים – פסגת חלומם הוא ג'וב ממלשתי; פרופסורים צרפתיים מהגרים לארה"ב; הפגנות רצחניות באתונה; ישות בירוקרתית מפלצתית מעין-סובייטית של האיחוד האירופי שנכפית על האזרחים למרות משאלי-עם; הגירת-ענק ממדיניות פרימיטיביות שזוכות לאוטונומיה תרבותית בשם ה"ליברליזם" למרות מנהגים חשוכים; סתימת פיות (תאו ואן-גוך, המשפט של גירט וילדרס) – ועוד אין סוף דוגמאות.

אכן, ארה"ב לא חפה מבעיות, אבל יש שם מעמד ביניים ענק שיודע להתגונן מפני המגמות הסוציאליסטיות של השתלטות הפקידות על האזרחים היצרניים, והוא הוכיח את זה בענק בבחירות האחרונות (שאת תוצאותיהן אנו רואים כבר, למשל, בויסקונסין, עם המאבק מציב-הדוגמה של המושל הרפובליקאי וולקר באירגוני העובדים הסחטניים). בישראל, יוצאים שניים ורבע איש להפגנה נגד התייקרות מחירי הדלק, שלא לדבר על הפופוליזם הקומוניסטי שבו דוגלים מרבית חברי הכנסת ללא קשר לשיוכם המפלגתי, והתרבות החרדים והדתיים שמנוגדת לקדמה ולנאורות – כל אלה הן לא מגמות שמבשרות טובות. ועוד לא דיברתי על אי-היציבות הגיאופוליטית מסביב שרק עתה מתחילה להתפתח, וסופה – מי ישורנו.

אגב, אני לא רואה עתיד מזהיר גם להיי-טק הישראלי, שהצליח לברוח לרגולטור מתחת לרדאר רק בדרך מקרה וגם זאת באופן זמני (ע"ע שלי יחימוביץ והפרופגנדה על "עבדים בכלוב הזהב"), בדיוק כמו שקורה במגזרים אחרים (ע"ע ועדת ששינסקי, אוליגופול הבנקים, חברות התקשורת, בזק, חברת חשמל – ושלל המשקולות האחרות – גלויות וסמויות – על צוואר המשק ועל המיעוט היצרני שמייצר עושר במדינה הזו).

כל אלה הן כמובן מחשבותיי הקטנות בלבד, דעתי האישית המוגבלת, ונקודת מבטי הסובייקטיבית להחריד – שמובילות אותי לשאוף להתקבל ללימודים בארה"ב, ולא בשום מקום אחר. זו – בעיניי, כמובן – המניה שתשמור על הערך, ותעלה בטווח הארוך.

הנימוק של אור לגבי INSEAD (אגב, אחלה תגובה, מושקעת ואינפורמטיבית) – באשר לרבע בוגרים שעובדים בעולם דובר האנגלית – לא מספיק משכנע, שכן צריך לבדוק כמה מאלה באים במקור מארה"ב וחוזרים לשם, וכן לראות איזה אחוז בא וחוזר לאנגליה (שהיא לא גרועה כמו יתר אירופה, אבל ממש גם לא אמריקה).

באשר לנימוק האחרון של rino בעניין מספר התוכניות והתחרות על המשרות כתוצאה מכך – הרי שהוא חלש, בכל הכבוד. צריך לזכור שגם המגזר העסקי בארה"ב הוא ענק (ע"י מספר העובדים בחברות פורצ'ון 500, לדוגמא – שלא לדבר על מאות אלפי עסקים אחרים (ככלות הכל, כמאמר הנשיא קולידג', הביזנס של אמריקה הוא ביזנס, והאמריקאים לא מורגלים לאכול מיד הממשל, כמו בישראל ובאירופה). ההנהלה בחברות הטובות מורכבות בחלקה הגדול מבוגרי התוכניות הטובות, והם אלה שמביאים לרקרוטינג בתוך הקמפוסים – של אותן האוניברסיטאות הטובות. אחוז קטן מבוגרי ה- TOP10, ואפילו ה- TOP15 או 20, נשאר ללא עבודה (פחות מ- 10 % בממוצע אחרי 3 חודשים בסיום התואר). זו כל הפואנטה של נטוורקינג ושל מיתוג חזק כ"כ של בתי הספר: זו שיטה של חבר מביא חבר – ששבישראל פועלת בעיקר בוועדה לבחירת שופטים ובין הקצונה הגבוהה בצה"ל, וחוסמת את המוביליות החברתית של הצעירים האמביציוזיים.

עשיתי חישוב מקורב לעצמי לפני כמה זמן: סך כולל של בוגרי 10 התוכניות המובליות לפי BW בשנה – הוא משהו כמו 6000 איש. למגזר העסקי של מדינה בת 310 מיליון תושבים (ובל נשכח שכל הזמן גם "יוצאים" מהמעמד – מתעשרים ופורשים, או מתים) – הוא כלום, ולא בטל אפילו בשישים. המסקנה שלי היא – ושוב, אפשר לא להסכים איתי – שמי שהצליח להתקבל לאחת מהתוכניות הטובות – ימצא עבודה בוודאות. זה תלוי רק ברצונו.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21679

To: All, rino

---

נחמד כשמסכימים איתך במשהו, אם כי לא טענתי בשום מקום שהחיים של בוגר MBA בארה"ב הם וורודים.

אני מנסה להסתכל על ההשקעה בלימודי MBA כהשקעה עסקית – ניהול קריירה. במה תשקיע את היקר לך מכל – החיים שלך, הבריאות, השנים האנרגטיות שלא יחזרו – במניה כושלת או מדשדשת, או במניה שצפויה לעלות או לפחות לשמור על הערך? ככל שהתל"ג לנפש הוא מדד לאיכות חיים (ואכן, אפשר לחלוק על זה) – והוא לא המדד היחיד (יש גם מדד השקיפות השלטונית, מדד השחיתות, מקומות במדדים בינלאומיים של איכות הלימודים והתלמידים בתחום המתמטיקה והמדעים המדויקים, מספר האוניברסיטאות בדירוגים העולמיים (אין אף תוכנית אחת של מנהל עסקים אפילו ברשימת ה- 100, אגב), איכות המחקר האקדמי (google: עומר מואב "מרבית המחקר בישראל הוא תת-רמה"), המוביליות החברתית, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של נשים ושל מגזרים אחרים (חרדים, ערבים) – רמת איכות החיים בארה"ב היא לפחות פי- 2 מאשר בישראל. גם אם יעלו שם מיסים (ולא שישראל תוריד) – הפער יישמר וימשיך לגדול בדיוק כמו שקרה בעשורים האחרונים (ע"ע שוב מחקר של בן דוד שהזכרתי).

אירופה בנויה על יסודות סוציאליסטיים רקובים (למעשה, יכולה להרשות לעצמה תשלומים סוציאליים בזכות הבטחון שמספק צבא ארה"ב), שמשחיתים את פני החברה ואת אופי האזרחים בטווח הארוך (אין שאיפה למצוינות אלא לבינוניות; אחוזים אדירים של סטודנטים צרפתיים – פסגת חלומם הוא ג'וב ממלשתי; פרופסורים צרפתיים מהגרים לארה"ב; הפגנות רצחניות באתונה; ישות בירוקרתית מפלצתית מעין-סובייטית של האיחוד האירופי שנכפית על האזרחים למרות משאלי-עם; הגירת-ענק ממדיניות פרימיטיביות שזוכות לאוטונומיה תרבותית בשם ה"ליברליזם" למרות מנהגים חשוכים; סתימת פיות (תאו ואן-גוך, המשפט של גירט וילדרס) – ועוד אין סוף דוגמאות.

אכן, ארה"ב לא חפה מבעיות, אבל יש שם מעמד ביניים ענק שיודע להתגונן מפני המגמות הסוציאליסטיות של השתלטות הפקידות על האזרחים היצרניים, והוא הוכיח את זה בענק בבחירות האחרונות (שאת תוצאותיהן אנו רואים כבר, למשל, בויסקונסין, עם המאבק מציב-הדוגמה של המושל הרפובליקאי וולקר באירגוני העובדים הסחטניים). בישראל, יוצאים שניים ורבע איש להפגנה נגד התייקרות מחירי הדלק, שלא לדבר על הפופוליזם הקומוניסטי שבו דוגלים מרבית חברי הכנסת ללא קשר לשיוכם המפלגתי, והתרבות החרדים והדתיים שמנוגדת לקדמה ולנאורות – כל אלה הן לא מגמות שמבשרות טובות. ועוד לא דיברתי על אי-היציבות הגיאופוליטית מסביב שרק עתה מתחילה להתפתח, וסופה – מי ישורנו.

אגב, אני לא רואה עתיד מזהיר גם להיי-טק הישראלי, שהצליח לברוח לרגולטור מתחת לרדאר רק בדרך מקרה וגם זאת באופן זמני (ע"ע שלי יחימוביץ והפרופגנדה על "עבדים בכלוב הזהב"), בדיוק כמו שקורה במגזרים אחרים (ע"ע ועדת ששינסקי, אוליגופול הבנקים, חברות התקשורת, בזק, חברת חשמל – ושלל המשקולות האחרות – גלויים וסמויים – על צוואר המשק ועל המיעוט היצרני שמייצר עושר במדינה הזו).

כל אלה הן כמובן מחשבותיי הקטנות בלבד, דעתי האישית המוגבלת, ונקודת מבטי הסובייקטיבית להחריד – שמובילות אותי לשאוף להתקבל ללימודים בארה"ב, ולא בשום מקום אחר. זו – בעיניי, כמובן – המניה שתשמור על הערך, ותעלה בטווח הארוך.

הנימוק על INSEAD – רבע בוגרים עובדים בעולם דובר האנגלית – לא מספיק משכנע, שכן צריך לבדוק כמה מאלה באים במקור מארה"ב וחוזרים לשם, ולראות איזה אחוז בא וחוזר לאנגליה (שהיא לא גרועה כמו יתר אירופה, אבל ממש גם לא אמריקה).

באשר לנימוק האחרון של rino בעניין מספר התוכניות והתחרות על המשרות כתוצאה מכך – הרי שהוא חלש, בכל הכבוד. צריך לזכור שגם המגזר העסקי בארה"ב הוא ענק (ע"י מספר העובדים בחברות פורצ'ון 500, לדוגמא – שלא לדבר עם מאות אלפי עסקים אחרים (ככלות הכל, כמאמר הנשיא קולידג', הביזנס של אמריקה הוא ביזנס, והאמריקאים לא מורגלים לאכול מיד הממשל, כמו בישראל ובאירופה). ההנהלה בחברות הטובות מורכבות בחלקה הגדול מבוגרי התוכניות הטובות, והם אלה שמביאים לרקרוטינג בתוך הקמפוסים – של אותן האוניברסיטאות הטובות. אחוז קטן מבוגרי ה- TOP10, ואפילו ה- TOP15 או 20, נשאר ללא עבודה (פחות מ- 10 אחרי 3 חודשים בסיום התואר). זו כל הפואנטה של נטוורקינג ושל מיתוג חזק כ"כ של בתי הספר: זו שיטה של חבר מביא חבר – ששבישראל פועלת בעיקר בוועדה לבחירת שופטים ובין הקצונה הגבוהה בצה"ל, וחוסמת את המוביליות החברתית של הצעירים האמביציוזיים.

עשיתי חישוב מקורב לעצמי לפני כמה זמן: סך כולל של בוגרי 10 התוכניות המובליות לפי BW בשנה – הוא משהו כמו 6000 איש. למגזר העסקי של מדינה בת 310 מיליון תושבים (ובל נשכח שכל הזמן גם "יוצאים" מהמעמד – מתעשרים ופורשים, או מתים) – הוא כלום, ולא בטל אפילו בשישים. המסקנה שלי היא – ושוב, אפשר לא להסכים איתי – שמי שהצליח להתקבל לאחת מהתוכניות הטובות – ימצא עבודה בוודאות. זה תלוי רק ברצונו.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21674

To: All

---

אני לא חושב שצריך לציין במיוחד בכל פוסט שזו דעתו של המגיב. ברור שכל מה שאני אומר – זו דעתי, ואולי בהחלט לא מלומדת לעילא ולעילא. זו כל הפואנטה של הפורום – לשמוע דעות, לא?

ממה שאני ראיתי, קלוג ממוקמת הכי גבוה בדירוגים הנחשבים בארה"ב (ביזנס ויק, יו-אס ניוז) מבין בתי הספר הלא פיננסיים (אני מוריד מהרשימה את HSW, קולומביה ושיקגו). דעתי בלבד, כמובן.

ברור שאדם שרוצה לעבוד בחברה טובה צריך לעשות המון עבודה גם, או אולי במיוחד, אחרי שהוא מתקבל לאחת התוכניות המובילות. לכן כתבתי שהתואר כולו הוא מעין-"מחנה הכנה". לא דיברתי על "מגש של כסף", אבל אני עדיין בדעה שתואר מקלוג (ואגב, אני בעצמי מנסה להיות מציאותי, ולא חושב שלי עצמי יש סיכוי גבוה להתקבל לשם, כמה שהדבר הוא לא עצוב) – ממה שקראתי וחקרתי ושוחחתי – הוא מתכון יחסית בטוח ל- gig בקונסאלטינג, אם עושים הכל "לפי הספר" במשך הלימודים. מכל מקום, נראה לי הרבה יותר בטוח מאשר לנסות להגיע לשם עם תואר ישראלי "רגיל". אני מסכים בהחלט איתך שהתואר פותח דלתות ומביא אותך לראיונות – אבל לא בהכרח נותן לך את הג'וב.

אני בהחלט ער לזה ש- INSEAD הוא בי"ס מצוין, שהרבה ישראלים למדו בו – אבל קשה, לעניות דעתי, לחלוק על העובדה שתוך שנה וללא התמחות קיץ אפשר לעשות שינוי של – 180 מעלות בקריירה (למי שזו מטרתו או לפחות שאיפתו). לא שהדבר מובטח תוך שנתיים, אבל פחות זמן = פחות אפשרויות. כמובן – בעיניי.

לפי מה שאני מבין, בוגרי INSEAD חוזרים לרוב לעבודות בארץ (לא שזה רע, כל אחד והעדפותיו), ואז באמת קשה לי לראות את הערך המיוחד שהתואר הזה יקנה למישהו כמו השואל, בהנחה שהוא רוצה לזכות בהתנסות משמעותית בתרבות העסקית בחו"ל – ולא רק ללמוד עם זרים. רשת בוגרי INSEAD היא אכן חזקה מאוד בישראל, היה על זה מאמר לא מזמן בדה-מרקר – אבל מטרתי בלימודי ה- MBA היא דווקא "לצאת מהמעגל הישראלי" ולטוות קשרים עם קשת רחבה כמה שיותר של אנשים שונים שבאים מתרבויות אחרות.

לסיכום, לא החוויתי דעה לגבי תוכניות אירופאיות, כי אני לא חקרתי אותן לעומק – אכן, בגלל שאני לא משוכנע לגבי הערך שלהן למי שרוצה לעבוד בעולם האנגלו-אמריקאי (זולת אולי LBS). השוק באירופה קשה וסגור הרבה יותר – שוב, ממה שאני יודע, ואני בהחלט לא יודע הכל – לזרים. מי שהוא בעל אזרחות אירופאית, הסיפור יכול להיות אחר לגמרי, אני מסכים.

עם זאת, בעיניי – ופה אנחנו בהחלט חלוקים (מותר, לא?) – השוק האירופאי סובל מאותם קשיים סוציאליסטיים אינהרנטיים שכובלים גם את הצמיחה בישראל: ההגבלות על התחרות, אוליגופולים מושרשים, והעיקר – מגזר ציבורי ענק שיושב על צווארו של הציבור היצרני ומכלה את האנרגיות שלו באמצעות מיסוי-עתק (ע"ע PIIGS). לא יודע אם יצא לך לעקוב אחרי ההשוואה של ישראל ליתר מדינות ה- OECD, למשל בעיניין המיסוי הרכב. הרשה לי להפנות אותך גם למחקר של פרופ' בן דוד באתר של מרכז טאוב, על המגמות המדאיגות של המשק הישראלי בגלל ליקוייו המבניים – השלטוניים והחברתיים. ישראל היא בערך מקום 30 בעולם בתל"ג לנפש ולי אישית זה לא נראה כמקור לגאווה לאומית מיוחדת. יכול להיות שגם בזה אני טועה. בעיני, המשק האמריקאי הרבה יותר פתוח, אטרקטיבי ומתקדם, ולכן בחרתי לפנות לתוכניות דווקא שם – אבל זו כנראה סוגיה גלובלית ואידיאולוגית הרבה יותר, החורגת מגבולות השרשור הנוכחי.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21670

To: All

---

שלום rino.

אני גם הגשתי מועמדות לקלוג (רואיינתי, מחכה לתשובה; אגב, המראיינת אמרה שיש מגמה לקבל ישראלים ובשנה האחרונה התקבלו 10) וממה שקראתי, אפשר לנחש שאתה אכן נמצא בקבוצת האנשים שהם מקבלים. זאת במיוחד לאור העובדה כי התוכניות החד-שנתיות הן בד"כ פחות יוקרתיות (כי אין התמחות באמצע – שלב הכרחי כמעט למציאת עבודה), ויותר קל להתקבל אליהן. אם תשפר את ה- GMAT עוד קצת, למרות שהציון בהחלט מצוין (אם כי מייעצים לא לעשות יותר מדי פעמים, כי זה מראה אובססיה לנתונים מספריים), יש לתחושתי סיכוי לא רע שתיכנס. הניסיון המקצוע שלך נראה מאוד מרשים, אבל צריך לזכור שתהליך הקבלה הוא "קופסה שחורה" ולא צפוי לחלוטין, ואפשר להידחות רק בגלל גחמת ה- adcom. לכן מפזרים סיכונים ומגישים כמה שיותר אפליקציות.

אני בגילך, וגם עם משפחה, והחלטתי על תוכנית בארה"ב (דו-שנתית) כי אני מעוניין להתנסות ולעבוד בארה"ב, שנראית לי הכלכלה המתוחכמת והמתקדמת בעולם. לא יודע איך אתה מסתדר עם אטיאס וכחלון, אבל מעבר לעלות הכספית, מאוד קוסמת לי האפשרות להיפתח לאנשים אחרים ולהרחיב את האופקים מעבר ל"ביצה" הישראלית הקטנה, עם כל הכבוד.

באשר לחשש מפני אי-מציאת עבודה: אם אוניברסיטה טובה מקבלת אותך, היא שמה עליך "תו תקן" שרוב הסיכויים שתמצא עבודה. מבחינות רבות, תהליך הקבלה למעשה בוחן את ה- employability שלך, כי הסטטיסטיקות של האויברסיטאות גלויות ונגישות, והן לא יקחו מועמדים על מנת לירות לעצמן ברגל. התוכניות הטובות גם מאמנות אותך למציאת עבודה, ולמעשה, התואר כולו אינו אלא "מחנה הכנה" למציאת עבודה אצל אחד המעסיקים הטובים ביותר בעולם. ואולם, כדי להגביר את הסיכוי למצוא עבודה אנשים בוחרים ללכת לתוכניות הדו-שנתיות בדיוק כדי לעשות את ההתמחות, שבמקרים רבים הופכת להצעה לעבודה קבועה בסוף התואר. אני לא חושב שלאדם שמתקבל לקלוג – ביה"ס הלא-פיננסי מס' 1 – תהיה בעיה לשריין מקום כיועץ באחת מחברות הקונסאלטינג המובילות.

אני לא מחווה דעה לגבי התוכניות האירופאיות, כי לא שקלתי אותן (בעיניי אלה מוסדות שנמצאים בשוק בעל מאפיינים סוציאליסטיים בדיוק כמו ישראל, דבר שמוריד את האטרקטיביות שלהן עבורי).

אצטרף גם למגיב האחר, ואתהה איך הגעת להוצאות של 500K (אני מקווה שבשקלים). מקומות עבודה טובים בארה"ב משלמים משכורות שגם בתור מנכ"ל משרד ממשלתי לא תגיע אליהן בארץ, ולכן ההסתכלות על עלות התואר היא אחרת. ה- MBA הוא אמנם מוצר יוקרה, אבל הוא מקפיץ אותך לליגת השתכרות אחרת לגמרי – נכון, לא בארץ. מן העבודה בארץ קשה מאוד להחזיר את עלויות התואר.

בסופו של דבר, במגבלות שאתה מציב – שנה אחת בלבד, התמקדות בתוכניות באירופה – אכן נראה שהתואר מחו"ל לא יסב לך תרומה מיוחדת. אם, לעומת זאת, תהיה מוכן לצאת קצת מ"אזור הנוחות" שלך, ולשקול אופציות אחרות, ותוכניות אחרות – אתה צפוי לעשות מהלך שיעביר את החיים המקצועיים שלך לפאזה אחרת לגמרי. אבל זו, כמובן, שאלה של העדפות אישיות.

[OK]

בתגובה ל: להגיש בסיבוב 3 או לחכות לשנה הבאה? #21631

To: All

---

אני לא הייתי מחכה. בתי הספר לא אוהבים להודות בזה, אבל יש מגמה להצעיר את הכיתות – למרות שבהחלט אפשר להתקבל גם בגיל "מתקדם" (אני עצמי עברתי את ה- 30, ודי מזמן; טרם קיבלתי תשובות סופיות, אבל זומנתי ל- 3 רעיונות).

הסיבוב השלישי הוא לא מפחיד כמו שמנסים לצייר אותו, ולפי מה שקראתי, דווקא למועמדים בינלאומיים יש סיכוי לא רע להתקבל – כי לפעמים אתה יכול ליפול בדיוק על המשבצת שחסרה להם כדי "לעגל" את הכיתה.

תראה את הלינקים כאן – להפרכת כמה מיתוסים על ההגשה לסיבוב שלישי:

http://gmatclub.com/forum/critical-round-3-info-109298.html

בהצלחה. החיים עוברים, אל תחכה. תהליך הקבלה הוא לא מתמטי, רחוק מזה. אתה עשוי להיות מופתע לטובה, פשוט פזר את הסיכונים שלך ותגיש לכמה בתי ספר. בסופו של דבר, כל אחד מבתי הספר הטובים כול להביא אותך למקום שאתה רוצה להיות בו.

[OK]

בתגובה ל: זומנת לראיון? אנא עדכן #21605

To: All

---

נפרסם גם פה, אולי מישהו יראה את ההודעה שלי – גם ככה עד עכשיו לא בדיוק הבנתי את מבנה השרשורים באתר הזה מתוך Google Chrome…

לענייננו: שלום לכולם, ובמיוחד למביני דבר.

קיבלתי (עכשיו בלילה, השינה כמובן ממני והלאה) זימון לראיון לדיוק (אני מועמד סיבוב 2) – אבל בלי שום פרטים – מי, מתי, איפה.

יש עוד ישראלים שקיבלו הזמנה?

האם הראיונות נעשים בארץ, עם בוגרים, כמו לגבי אוניברסיטאות אחרות?

וכמובן שאלת הקיטבג הצפויה: אני רוצה לקוות שזה סימן טוב, שהרי דיוק היא אוניברסיטה די סלקטיבית – האם הזימון אומר שאם אני לא דופק את עצמי בצורה מחרידה בראיון, אני בפנים?

בהצלחה לכולנו!

[OK]

בתגובה ל: Duke #21604

To: All

---

שלום לכולם, ובמיוחד למביני דבר.

קיבלתי (עכשיו בלילה, השינה כמובן ממני והלאה) זימון לראיון לדיוק (אני מועמד סיבוב 2) – אבל בלי שום פרטים – מי, מתי, איפה.

יש עוד ישראלים שקיבלו הזמנה?

האם הראיונות נעשים בארץ, עם בוגרים, כמו לגבי אוניברסיטאות אחרות?

וכמובן שאלת הקיטבג הצפויה: אני רוצה לקוות שזה סימן טוב, ודיוק היא אוניברסיטה די סלקטיבית – האם זה אומר שאם אני לא דופק את עצמי בצורה מחרידה בראיון, אני בפנים?

בהצלחה לכולנו!

[OK]

בתגובה ל: TOEFL #21573

To: danraveh

---

הי, פירסמית כאן לפני כמה זמן דיווח מפורט על חווית ה- TOEFL שלי:
http://www.mbachances.co.il/forum/display_topic_threads.asp?ForumID=1&TopicID=1143&PagePosition=1&threadpage=2

אולי תמצא שם כמה טיפים. לדעתי, זו לא בחינה שדורשת הכנה מיוחדת כמו GMAT, אבל כל אדם יודע את חולשותיו.

אם אתה מכון כבר לקריאה וכתיבה, נשאר לך לחזק שמיעה ודיבור.

אני ידעתי שאני חלש בדיבור, אז מה שאני עשיתי זה – א. לקחת מורה פרטית דוברת אנגלית מלידה. לא צריך להיות משהו יקר – דברו רק באנגלית בכל האינטרקציות, כולל שיחות טלפון וסמ"סים. מתכנסים, קוראים מאמר מעניין מאיזה אתר – ודנים עליו אח"כ. מוסיף בטחון.

אגב, אם אתה מוצא מורה טוב ולא יקר (שלי לקחה 100 ש"ח לשעה, אבל היא בעלת תואר שני בספרות אנגלית, קצת היממה אותי עם שייקספיר במקור) – תכתוב גם לי – אנגלית מדוברת זה טוב לחיים בכלל, לא רק לטופל.

ב. שים תחנת רדיו באנגלית באוטו (יש BBC בתדרי ה- AM), או שדר לעצמך פודקאסטים. בבית – טלוויזה על ערוץ באנגלית כל הזמן, או רדיו למי שלא רוצה טלוויזה כמוני – תקשיב למה שאתה אוהב (אני כל כך מאסתי בסוציאליזם הישראלי הזוחל, ששבילי רק פוקס ניוז [(:]).

באתר החדשות של BBC יש למטה לינק לחלק מיוחד ללומדי השפה – שאפשר להשמיע בו במקביל מאמרים אקטואליים כקובץ קול. נחמד למי שמתחבר לזה.

וגם תמשיך לקרוא אנגלית, כמה שיותר – מה שמעניין אותך. בסוף, מה שלא יספרו לנו – קריאה מתמדת זו הדרך הטובה ביותר לרכוש שליטה בשפה זרה, שעליה כל יתר הכישורים מבוססים.

המטרה היא להקיף את עצמך בבועת אנגלית עד כמה שניתן.

ואתה תהיה בסדר, אל דאגה. גם בתי הספר יודעים שהניגשים ממדינות אחרות חלשים יותר בדיבור, ושמים יותר דגש על ציוני כתיבה וקריאה.

[OK]

בתגובה ל: התקבלת? אנא עדכן #21572

To: Avi

---

אני קיבלתי היום זימון לראיון למישיגן. מבחינתי, לצורכי הפורום אפשר לראות את זה כ"מתקבל" .

אולי ככה אקבל התייחסות וטיפים מיודעי-דבר – למשל, איזה מראיין לבחור (ראיתי למשל שיאיר אפרתי עבר פה באזור לפני אי-אילו שנים, איך הוא, מישהו התראיין אצלו? יש גם את ר. הלדשטיין וגם א. Dessau – מי מכיר, מי יודע?

מי עוד קיבל זימון בסיבוב 2? איזו "תחרות ישראלית" יש על המקומות?

וגם טיפים. אני מאוד מרוצה מהזימון ל- Ross, זה בית-ספר מבוסס פרקטיקה וחזק מאוד למשני-קריירה כמוני – ככה שכל עזרה תבורך.

[OK]

בתגובה ל: Ross-Michigan #21567

To: omerutah

---

הי עומר, המון תודה על התשובה המדהימה במהירותה.

עד כמה הזימון לראיון הוא סימן טוב?

אם אני מבין נכון, רוס בונה נוכחות ישראלית חזקה בשנים האחרונות – אז אולי התחרות ה"פנימית" בין הישראלים היא לא כ"כ מטורפת, ואם לא אעשה ממש שטויות בראיון – אני בפנים? הזימון גם הגיע נורא מהר – תוך פחות משבועיים מאז ההגשה – בזמן שהתוכניות האחרות אפילו לא אישרו שהאפליקציה מוכנה לבחינה של הוועדה – או שאני מחפש סימנים באוב?

למקרה שהחלום יתגשם, יש דרך ליצור איתך קשר, או שיש מקום שבו כבר תיארת את החוויות שלך – בתור סטודנט בשנה שנייה, נורא מסקרן אותי לדעת איך היה למצוא התמחות בקיץ, וכדומה?

אני בן 30+, עם רקע מעניין אומנם, אבל יותר מבוגר מהממוצע הרגיל. הבנתי שרוס מאוד ידידותיים גם בקטע הזה, וגם חזקים במיוחד בסיוע ל- placement אחרי התואר, שזה בעיניי ה-דבר החשוב באמת.

תודה רבה על התשובה שוב,
ובהצלחה ענקית גם לך עם סיום הלימודים.

[OK]

בתגובה ל: Ross-Michigan #21565

To: omerutah

---

שלום לכולם.

קיבלתי הלילה הזמנה לראיון מ- Ross ואני די מתלהב.

למה לצפות? יש בוגרים מראיינים בארץ? האם הם מראיינים בעברית או באנגלית?

כל אינפורמציה תתקבל בברכה.

[OK]

בתגובה ל: לחברים בלבד #21563

To: jonga

---

שלום לכולם.

קיבלתי הלילה הזמנה לראיון מ- Ross ואני די מתלהב.

למה לצפות? יש בוגרים מראיינים בארץ? האם הם מראיינים בעברית או באנגלית?

כל אינפורמציה תתקבל בברכה.

[OK]

בתגובה ל: מרכזי בחינה Toefl #21500

To: All

---

קראתי את ה- thread ואמרתי שאוסיף גם את הדיווח שלי, ולו למען הדורות הבאים של מבקרים בפורום.

נרשמתי ל- TOEFL ברגע האחרון האפשרי (אני פונה גם ל- LLM, והסתבר לי ש- NYU רוצים שהמועמד ייגש (לא בהכרח יקבל ציון) עד הדד-ליין, שהיה ב- 1 לדצמבר (זה לא בהכרח המצב באוניברסיטאות אחרות (למשל, בשיקגו)). שילמתי 35 דולר "קנס" על האיחור, ובין האופציות שהועמדו לרשותי באזור הגיאוגרפי הקרוב (עזה, תל-אביב, או רמאללה; טוב, נו, גם חיפה), בחרתי בעירוני ה'. לא קראתי חווית קודמות על המקום, אבל לא בטוח שיכולתי לבחור אחרת.

לבחינה ניגשתי ב- 28.11.2010. את הציון ets.org דיווחו, אגב, מוקדם יותר מהשבועיים שעליהם דובר באתר: כעבור 10 ימים כבר המתינה לי במייל הודעה שהציון נמצא באתר.

מכל מקום, to make the long story short: קיבלתי 114 בציון הסופי.
30 קריאה, 30 הבנת הנשמע, 26 דיבור, 28 חיבור.

המקום (עירוני ה') באמת לא משהו, אבל הייתי ממוקד מטרה, כך שמחלתי להם על הכל. כיסאות עקומים, מסכי המחשב משנת תג'מ"ט – שלי היה קצת עקום ובגוון ורדרד מוזר כזה, עם רזולוציה של טלוויזיה משנות ה-"אנטי-מחיקון", והייתי צריך לשבת ממש קרוב כדי להבין מה כתוב. המפקחת אפילו הרשתה לי לנסות ולסדר את ההגדרות (לא שזה עזר), אבל ויתרתי בסוף על הרזולוציה, ועל הקרינה, והתמקדתי רק בלגמור עם התענוג כמה שיותר מהר ולעזוב.

עוד דבר שכולם כנראה מתלוננים עליו – זו החוויה המוזרה בחדר שבו לפתע אנשים מתחילים
לדבר לעצמם, בזמן שהאחרים מתרכזים בהקשבה או בכתיבה. הטיפ שלי (שיצא לא באופן מתוכנן): אפשר לאחר קצת, ואז עיתוי הדיבור שלכם לא נופל בעיתוי הדיבור של רוב האחרים – for what it's worth.

ידעתי שהדיבור שלי זה הקטע החלש יותר (תרתי-משמע), ולכן החזקתי את המיקרופון קרוב לשפתיים (היה אמור להיות מקובע עם האוזניות, אבל גם האוזניות כנראה נרכשו יחד עם המסכים, וראו שימוש-מה מאז…). דיברתי חלש ופחדתי שהדברים לא ייקלטו (גם נורא מביך – ולא נעים – היה להפריע לאחרים עם השטויות שקישקשתי שם לבוחנים) – אבל כנראה שזה עבד לבסוף (יחסית – 26 זו לא מציאה, חשבתי אולי לערער, אבל כיוון שזה ציון עובר לכל האוניברסיטאות (למעט אולי LLM בלונדון, אבל הם נדמה לי יחידים כאלה על פני הגלובוס), החלטתי לא להתקטנן ולהתרכז בדברים אחרים – אם כי זו באמת הרמה להנחתה למי שיחווה את הדברים כמוני).ה

לטובה אציין יחס מאוד סימפטי של המדריכות: אחת מהן אפילו הסכימה לשלוח עבורי SMS להארכת חנייה (הם הרי לוקחים את הטלפונים) כאשר 3 שעות של חניה הסתיימו באמצע החלק השני של המבחן. עוד דבר חשוב: איחרתי במשהו כמו חצי שעה – 40 דקות, והייתי כבר מוכן נפשית לנסוע לרמאללה למועד הקרוב הבא, אבל הכניסו אותי והכל היה בסדר. כיוון שכך, לא הייתי מסונכרן עם יתר התלמידים בדיבור (לטוב ולרע), וסיימתי גם אחרי כולם – אבל המפקחות המתינו עד שאסיים בחיוך והכל היה מאוד נחמד בסה"כ.

באופן כללי, לא היו הרבה תלמידים בכיתה (לפי העין – משהו כמו 15), כיתה מרווחת יחסית – ולמרות התנאים הלבנטיניים – כיסואות עקומים, מחשבים ישנים, שולחנות קטנים – אפשר להתרכז ב"מלחמה" ולהצליח. חילקו אטמי אוזניים on the house ויחד עם האוזניות שבאמצעותן מועבר המבחן – אפשר בהחלט לשקוע בעולם פנימי של שקט, שבו רק קול הבוחנים והמטלות המרגיזות של הקריין מפריעות את השלווה.

הבחינה עצמה: אני לא התכוננתי בכלל (למעט שיעורים פרטיים בדיבור עם מורה שהיא native speaker – אבל זה היה ללא קשר ל- TOEFL, כי אני חש שבדיבור אני כן חלש), כי יצאתי מנקודת הנחה שכנבחן מבוגר יותר (עברתי את ה- 30, בעוונותיי), רכשתי מספיק שליטה באנגלית לאורך השנים.

מסתבר אכן שדי צדקתי – ציוני הקריאה והקשבה היו, כאמור, 30 מתוך 30. לילה לפני (גם לא ישנתי לילה לפני, אבל פה אני ממש לא דוגמה) עברתי על המבנה של הבחינה באתרים באינטרנט (לאחר ששמעתי סיפור זוועה על דובר אנגלית מלידה שקיבל 0 בחלק המילולי כי חשב שצריך לדבר אחרי ה- beep ולא לפני, או הפוך). מסתבר, שהאתרים לא היו מעודכנים, והשאלות היו מסוג אחר לחלוטין – אין יותר שום זכר ל- sentence correction (הכי קרוב זה 2-3 שאלות אחרי טקסט לבחירת המילה הקרובה ביותר במשמעות לזו המוצגת); יש הרבה יותר דגש כעת על הקשבה במבחן, חלק ממהחומרים גם בחלק של דיבור מועברים בצורת הרצאה ולא בכיתוב על המסך.

בנוסף, גם הטקסטים היו קשים, ועושה רושם שהם בהחלט אדפטיביים ליכולת של הנבחן, כמו ב- GMAT: אני קורא המון אנגלית, אבל הטקסטים האחרונים היו ממש ברמה גבוהה (משהו שבחיים לא ראיתי על biannual desert plants ועל התפתחות כישורי הזמירה בציפורי-שיר בצפון אמריקה (גנטי או נרכש?). פרופ' לספרות אנגלית שאני מכיר אמר לי, שבניגוד למה שנהוג להודות בו, אם בחיים לא קראת טקסט מסוג מסוים – הוא ייראה לך כמו סינית. לדבריו, You are what you read.

אני נוטה להסכים. לאור זאת, לא יודע אם יש דרך אמיתית להתכונן, זולת קריאה של אנגלית, בשביל הכיף (ובשביל העתיד, למען האמת).

עם כל זאת, כאמור, עם ריכוז מתאים ורצון לסיים את הסבל הארבע-שעתי הזה – אפשר לעבור את הבחינה בשלום, למרות התנאים הירודים ולמרות האדפטיביות העולה שלה. בסה"כ, הרגשתי שהבחינה היא די הוגנת, ובמידה מסוימת אפילו "סלחנית", מעבר לציפיות (הציון הסופי מתורגם מסקאלה די "רחבת-ידיים"; כך שגם אם את/ה לא ברמה הכי גבוהה, עדיין הציון הסופי יכול להיות גבוה).

בהצלחה לכולם, ואל תתנו למסכים הדהויים של לעירוני ה' להרתיע אתכם מלהגיע ל- 120 ב- iBT.

[מאת]

תגובות