-
To: usamba13
יופי, פה תמיד שמחים לעזור
תראה, אני חקרתי קצת את הנושא הסטארט-אפ וה- MBA, ואחת המחשבות שחוזרות היא שחברות קטנות לא כ"כ יודעות מה לעשות עם בעל תואר מאסטר בניהול: בחברות מתחילות בד"כ אין צוות גדול, אין חלוקת תפקידים ברורה, כולם עושים את הכל ולעיתים פועלים על enthusiasm טהור (אם אתה מבין למה אני מתכוון – בזמן שבוגר MBA לרוב יצטרך להחזיר את ההשקעה בשכר לימוד, ומהר).
בנוסף, הרושם הוא שבקרב הקהילה הטכנולוגית הצעירה יש מעין זלזול, ואפילו סלידה מבוגרי ה- MBA הממוסדים, בגלל האווירה הכללית של חדשנות, אגליטאריות ושאיפה לשבירת מוסכמות ומסגרות.
עוד הייתי מציע להיזהר מלדבר בצורה נלהבת מדי על התכוניות ליזמות ולסטארט-אפים אפילו באפליקיישן: בתי הספר מחפשים תוצאות מדידות אצל הבוגרים שלהם: שכר, מענק חתימה, בונוסים – וסטארט-אפ יוכל להיתפס בקרב החבר'ה "המרובעים" האלה מהדור הישן של הבלו-צ'יפ והקריירה התאגידית המוסדרת כמילה נרדפת למובטל / חסר עבודה / פרילנסר ואיש רוח. עד כמה הסטריאוטיפ הזה נכון, אתה ודאי תוכל לשפוט יותר טוב ממני – אבל אני מציע לך לראות שוב את הסרט "רשת חברתית" על מרק צוקרברג, ובמיוחד את הסצנה עם לארי סאמרס, נשיא הארווארד. כלומר, סטארטאפ זה יפה – אבל כדאי, לעניות דעתי, לדבר על זה דווקא כמטרה לטווח הרחוק, אחרי שתחסוך בצד את הכסף שתעשה ב- Corporate America.
לגופה של ההתלבטות שלך: אני לא בא מרקע של הנדסה, אבל דיברתי ונפגשתי עם הרבה מהנדסים לשעבר במהלך עונת האפליקיישן שלי. קודם כל, זה רקע שנתפס על-ידי האמריקאים כמאוד מכובד ורציני, במיוחד בגלל שאתם נתפסים בבעלי כישורים כמותיים שמאוד אוהבים לשים עליהם את הדגש בעולם ה- MBA הפלואידי והפוליטי.
שנית, דווקא בגלל שהצלחת ה- MBA תלויה (שוב, לדעתי הענווה) בעיקר בכישורים החברתיים (הנטוורקינג והשמוזינג המפורסמים), מהנדסים אולי עלולים להתקשות מעט בלצאת מאזור הנוחות שלהם, לזנוח את הביישנות ואת הנטייה לאינטרוברטיות, ולהיפתח לעולם המוחצן של אירועי קהל וה- presentation mode המתמיד של ה- MBA. כך, פגשתי כמה חבר'ה שסיימו תוכניות יוקרתיות ומצוינות – אבל בסופו של דבר חזרו לחברות שמהן יצאו ל- MBA (לרוב, גם חברות גדולות ומצוינות, כי אחרת לא היו מתקבלים: בתי הספר אוהבים מותגים – גם לפני התואר, וגם אחרי).
אבהיר ואומר, שאיש מן החבר'ה שדיברתי ופגשתי לא הצטער על הבחירה – הם עדיין הצליחו לעבור ולעבוד בארה"ב, בעמדת ניהול בכירה יותר באותה חברה, תמורת שכר נאה ביותר – אבל אולי לא עשו (לפחות בשלב שבו אני "צילמתי" אותם, כשנתיים – שלוש אחרי התואר) את הקפיצה הדרמטית שאולי חלמו עליה.
לכן, שוב, אני חוזר לאותה הנקודה שהיא בעיניי החשובה ביותר: אתה תוכל להגיע לכל מקום שתרצה, אבל זו תהיה נגזרת של הנחישות, ה- drive והאמביציה שלך עצמך. תוכל לצאת ממשבצת ה"מהנדס" אם מאוד תרצה – כי אולי יותר קל ונוח להישאר בה, תוך שיפור במימד אחד של הקריירה שלך (זה מתקשר למאנטרה המוכרת שהשינוי בקריירה אפשרי בשלושה רבדים: תפקיד, מקום ותעשיה, ולרוב מצליחים לעשות רק מעבר אחד, ומי שעושה שניים הוא גאון או בר מזל; לא יודע כמה זה נכון, אבל זו נקודת מוצא מחשבתית מפרה ומעניינת).
אם לסכם את הנקודה שניסיתי להעביר: תואר ה- MBA, במיוחד מהתוכניות היוקרתיות, הוא "בזבוז" עבור חברות קטנות. זה כמו לקנות לאמבורג'יני ולנסוע על איילון: אתה מקבל כלים אדירים, אבל לא תוכל להפעילם במלוא העוצמה, וגם המעסיק שלך לא צריך ולא ינצל את הפוטנציאל שלך. לו אני במקומך, הייתי אכן עושה "spin" לניסיון הטכנלוגי שלך – אבל שואף בבירור למשרות ניהול בחברות הגדולות, ולא בסטארטאפים (אולי כתוכנית גיבוי, כי לא הכל וורוד, כמובן, ואפשר בהחלט להישאר בלי הצעות בתום התואר (גם איש לא יודע איך תיראה הכלכלה בעוד שנתיים, במיוחד עם הכיוון ה- spread the wealth around שבו הולך הנשיא הנוכחי)).
גם על כיוון ה- VC הייתי אולי חושב הפוך: אם תתקבל לתוכנית שמוכרת בזכות הצד הפיננסי החזק שלה, הניסיון הטכנולוגי שלך, וההבנה שלך כיזם יכולים אולי לקרוץ דווקא לקרנות הטכנולוגיות – לכך אולי זו צריכה להיות המדרגה הראשונה במעלה הקריירה שלך לאחר סיום התואר, ולא חזרה ל- more of the same שוב לחברת היי-טק. בשביל מעבר כזה, כנראה, אתה צריך השקעה סולידית מאוד בשיפור הצד הפיננסי שלך – לימודים, ציונים, ובעיקר – המון, המון נטוורקינג.
מבחינת בחירת בתי הספר – אם אתה מכוון טכנולוגיה: אני הנחיתי את עצמי על-ידי התובנה שלמרות כל ההייפ האינטרנטי, הקרבה הגיאוגראפית עדיין קובעת. לא לכל אחד בא – במיוחד עם הגיל, ועם המשפחה, וכאלה הם האנשים שיש להם כסף – לטוס שעות לאיזה פגישה או כנס. לכן הדברים המעניינים והתוססים נוטים להתרכז, בכל זאת, באזורים ספציפיים. זה, כמובן, הסיליקון וואלי שהזכרת – בראש ובראשונה. לכן, כדאי לך ללכת פשוט לפי ה- pecking order של האוניברסיטאות בקליפורניה, כדי שתוכל לקפוץ לאוטו ולנסוע מהלימודים ישירות לאיזה כנס בפאלו-אלטו: סטאנפורד, ברקלי (Haas), אנדרסון (UCLA), ו- USC Marshall. בנוסף, יש באזור מספר עצום של בתי ספר אחרים, חלקם חלק מהמערכת של "אונברסיטת קליפורניה", וחלקם לא. לי, למשל, הייתה אינטראקציה חיובית מאוד עם בית ספר מסאן דייגו, שהבטיחו מלגה נאה שמכסה כ- 60 אחוז מעלויות השנה הראשונה.
בנוסף, יש עוד שני אזורים שהייתי מציע לך למקד את המבט בהם: האחד הוא בוסטון, שבגלל הקרבה ל- MIT יש בו זירה פעילה מאוד של סטארטאפים ויזמות טכנולוגית. שם יש לך את BU שהזכרתי בפוסט הקודם (אוניברסיטה מאוד מרשימה, ביקרתי שם והתפעלתי מהעושר – חברת דייהו, משפחת חרירי, משפחות עשירות מהונקונג נמנות בין תורמיה; צריך לבקר במקום בשביל לראות שזהו, למעשה, משולש שמה שמפריד בין קודקודיו הוא גשר ונסיעה של דקה וחצי: BU – MIT – HBS); יש גם את בוסטון קולדג' ו- BABSON שהוא בית ספר שכיוון היזמות הוא הגימיק המאבחן שלו. אגב, רוצ'סטר גם לא רחוקה מבוסטון, ומבחינת רמת הנחמדות והאמפתיה כלפי הישראלים, אני לא חושב שיש בית ספר שני ל- SIMON.
האזור הנוסף שאני מציע לך לבדוק הוא אזור ה- research triangle – שזה מחזיר אותך ל- UNC – וכמובן, ל- Duke (שהיא, בעיניי, אוניברסיטה פשוט מדהימה). באזור הזה יש פריחה של התחום הרפואי והביוטכנולוגי – שגם הוא מייצר הרבה ביקוש לאנשי מחשבים וטכנולוגיה. תחום ה- healthcare בדרך להיות שליש מהתל"ג האמריקאי, בגלל האוכלוסיה העשירה והמתבגרת, ולכן בהחלט ייתכן ששם טמון העתיד – בכל מיני היבטים: קרנות מחקר, גופי השקעה, ניהול בתי חולים, חברות ביטוח, ועוד ועוד ועוד.
דבר אחרון: תנסה לשקלל במסגרת כלל שיקוליך גם את השאלה איפה היית רוצה להעביר שנתיים מחייך. חבר'ה צעירים לא תמיד נוטים לייחס לנושא האקלים והאווירה התרבותית והחברתית מסביב משקל רב (כי אנחנו כמובן כולנו נחיה לנצח, ויש לנו את כל הזמן שבעולם), אבל בעיניי זה מאוד-מאוד חשוב – מה היא הסביבה שבה אתה ומשפחתך תרצו לבלות את מה שיהפוך אולי לשנתיים הכי יפות בחיים שלכם, שלא יחזרו עוד.
To: usamba13
מה תודה, שים "לייק"!
אני צוחק, ילדותי כל העסק הזה עם הלייקים.
הבנת אותי נכון, רק שלא הייתי אומר שקבלתך תזיק לתוכנית (תלוי איך תציג את עצמך, אולי הם דווקא יתגאו ב"יזם ישראלי צעיר שהקים חברת סטארטאפ והתחיל לגלגל מחזור של 50 מיליון דולר תוך שנה וחצי". זה הכל מיתוג – כולל מיתוג עצמי). הכוונה שלי הייתה שהכיוון שאתה מסמן להם באפליקיישן, שאליו תלך אחרי סיום התואר – לא יועיל להם. צריך להבין, שבתי הספר מעוניינים, אם לא לעדן את זה, ב"כוכבים" – דהיינו, בבוגרים חזקים שיוכלו לתרום להם בהמשך הקריירה (תחקור קצת את הנושא, תראה כמה זה חשוב – ואני לא מדבר על תרומה של מיליונים שיקראו לבניין על שמך, אלא כמה מאות דולרים כל שנה). כמובן, חשוב להם מאוד שהעבודה שלך בסיום התואר תשתלב להם יפה בסטטיסטיקה – עוד בוגר הלך לתחום הפיננסים / ניהול תאגידי, חתם בונוס כך וכך, משכורת התחלתית כך וכך – כי זה יעזור להם לגייס מועמדים חזקים יותר לעתיד (ויעזור גם לך, כי גם אתה – כבוגר – תהנה מחיזוק הברנד של בית הספר שלך לשנים הבאות).
ברור שאתה צריך לבנות סיפור הגיוני ומשכנע – מאיפה אתה מגיע (סטארטאפ ויזמות), למה אתה צריך את התואר, ולמה דווקא באוניברסיטה הזו, ומה התוכניות שלך לטווח הקצר והארוך מבחינת הקריירה. שים לב: אתה לא יכול להגיד "או או" באפליקיישן – "אחרי התואר אלך ל- VC או למייקרוסופט" – אתה חייב להיות מאוד מאוד ברור (זה לא משנה מה תחליט אחרי שתתקבל, וגם הם יודעים את זה – אבל הם רוצים לראות שיש לך כיוון ברור ו"עמוד שדרה" רציני, שתוכל לחזור אליו אם "תאבד כיוון" במהלך הריצה המטורפת הזו שנקראת "לימודי MBA" – וגם, כמובן, איך אתה יודע לשווק ולמתג את עצמך (לשוק המעסיקים בעתיד – ואוניברסיטה היא, מהבחינה הזו, סוג של מעסיק – רק שאתה משלם לה
)ה- BW הוא נקודת מוצא טובה לקבלת מושג על חוזק הברנד ואני מסכים איתה, אבל זו רק נקודת מוצא ואתה צריך לחקור לבד ולשקלל את ההעדפות האישיות שלך. חוזק המותג בארץ גם הוא שיקול, אבל אין חפיפה מלאה, וכיוון שהישראלים חושבים שהם הכי חכמים בעולם ולא צריכים אף אחד, המודעות צומחת לאט, אם בכלל: דיוק, למשל, זה מותג אדיר בארה"ב – אבל בארץ אין מודעות הולמת לכך. אם אתה מכוון ארה"ב – כנראה באמת צריך להיות חשוב לך יותר מה יחשבו המעסיקים בסקטור שאתה מכוון אליו בתום התואר שלך.
באשר לחוזק הכללי של המותג – אל מול בית ספר שאינו מליגת העילית – השיקול הוא שלך עצמך. לי היה חשוב מאוד להתחיל ללמוד בכל מקרה השנה, כי אני מאמין שהצלחתי תלויה בי, בראש ובראשונה, ולא בשם ברזומה, ומעל הכל – כי החיים עוברים והשיקול של להמתין עוד שנה, "להזדקן" ולהפוך לעוד פחות אטרקטיבי למעסיקים בעוד שנתיים – נשא בעיניי משקל גבוה יותר בהשוואה לשיקול היוקרה היחסית. אבל זה היה, כמובן, שיקול אישי שלי ואצלך האיזון יכול להיות אחר – אם תחליט שאתה יכול להרשות לעצמך, מבחינת הגיל ומצבך בארץ, לאבד שנה מהחיים תמורת סיכוי (לא וודאי, אגב) להתקבל בשנה עוקבת לתואר שמדורג גבוה יותר. למזלי הרב, התקבלתי לבית ספר בטופ-10, אבל היו לי גם תוכניות גיבוי ופיזרתי סיכונים גם לבתי ספר אחרים (שכשמבקרים בהם, האמן לי, הם ממש לא "ליגה ב'": כל מוסד שם קיים כמה עשרות, אם לא מעל 100, שנים, כולם מאוד מרשימים, ולעניות דעתי, הרבה יותר עשירים ורציניים מכל אוניברסיטה בארץ; לא אשכח את מה שאמר לי אחד הסטודנטים האמריקאיים שפגשתי (במקור לא מארה"ב גם): "גם האוניברסיטה האמריקאית הגרועה ביותר – טובה יותר מכל אוניברסיטה שמחוץ לארה"ב". הגזמה, נכון – אבל יש בה יותר מקורטוב של אמת).
קולומביה / NYU – צריך לשאול ולדבר עם בוגרים (נכון, כמובן, לכל בית ספר). התפיסה היא, שוב, שבגלל קרבה גיאוגראפית יותר קל להם להתחבר ו"להתרשת" עם המוסדות הפיננסיים שחלקם הגדול עדיין, כמובן, מתרכזים בניו-יורק (אבל, שים לב, לא רק: יש מרכז משמעותי בשיקאגו, יש חברות חשובות שפועלות בבוסטון, יש גם את שארלוט בצפון קרוליינה – ארה"ב היא מדינה גדולה…).
באשר למימון התואר: זהו בדיוק הקטצ' – מחוץ לטופ-10, טופ-15 – אפשרויות המימון לסטודנטים זרים מצטמצמות באופן דרמטי, ואתה צריך לבנות על קבלה עם מלגה מלאה (שזה אפשרי – ככל שיורדים בדירוג ובתי הספר רואים בך מועמד חזק / שונה מבחינתם). מהמחקר שאני עשיתי, עוד פעם – רק רוצ'סטר סיימון נותן הלוואה (עד גובה שכ"ל) לזרים מחוץ ל"ליגת העל".
שוב, חשוב לי לחדד את האבחנה הקריטית הזו שלא כולם מודעים לה: לא כל בתי הספר שנותנים הלוואות נותנים אותן לכיסוי כל ההוצאות שלך: רוב בתי הספר, גם בטופ-10, מעמידים הלוואות (הכוונה היא כל הזמן להלוואות ללא ערב) רק עד גובה שכר הלימוד. לפיכך, אתה צריך להיערך להביא כמה עשרות אלפי דולרים של חסכונות מהבית (או הלוואות ממקור אחר) – לכיסוי שכר הדירה, אוכל, רכב, וכו'.
אני חושב שיש רק משהו כמו 4 אוניברסיטאות-עילית שמעמידות הלוואות לכיסוי מלוא עלויות התואר – הרווארד, דיוק ועוד שתיים שאני לא זוכר כרגע (היה על זה דיון באחד הפורומים באינטרנט, אפשר למצוא אם צריך).
בהצלחה בבחירת בתי הספר, ועוד טיפ חשוב לסיום, שגם הוא "נכתב בדם" – למרות כל מה שתשמע ותקרא, ונכון שלא לכל אחד יש את הזמן ו/או את היכולת – סע לבקר לפני שאתה מגיש את האפליקיישן. לפי לוח הזמנים שציינת, יש לך עוד זמן – וזה יחזק את המועמדות שלך באופן משמעותי, מתוך הניסיון שלי – וכמובן, גם יתרום לך עצמך מידע חשוב מאוד שלא עובר במיילים וגם לא בשיחת טלפון: אתה עלול לגלות, למשל, שהחורף הארוך בבוסטון הוא פשוט יותר מדי בשבילך, ולא שווה את היוקרה היחסית, או שאין שום סיכוי שאתה מעביר שנתיים בבניין המנוכר הזה או עם האנשים השחצנים האלה. שוב, כמאמר ג'ון לנון, המחיר של כל דבר הוא כמות החיים שאתה משקיע בו – אז תשקול טוב טוב איפה אתה משקיע את השנתיים האנרגטיות האלה מחייך.
מספר הפוסטים: 124
- יש להתחבר למערכת על מנת להגיב.